לכתוב

יש משהו בלכתוב שמשתלט לי על החושים, יש משהו בלכתוב שמאפשר לי להוציא את מירב הכוחות הנפשיים והרגשיים שלי בביטויים יצירתיים, בערטול תחושתי וערטול לשוני, יש משהו בלכתוב שאני אוהבת אבל גם בורחת ממנו לפעמים, זה האומץ לעמוד מול עצמי, מול היצירה שלי, מול הרעיונות שלי, מול הרגשות והמחשבות שלי שלא יוצאים בצורה כל כך כנה ואמיתית בשום צורה אחרת, כל כך ברורים וצחים כל כך בהירים וברורים ואקסטרה מובנים. זאת צורת הביטוי המקסימלית שלי, והיא נעלמת עם הזמן ככל שאני לא משתמשת בה היא פשוט נעלמת, או לפחות כך נדמה.

לפעמים אני חושבת שאבד לי, שאין לי היכולת ליצור כך שוב, לפעמים אני חושבת שאני כבר לא יצירתית כמו שהייתי, ושלעולם לא אהיה, שלעולם לא אחזור לחדות המחשבה שהייתה לי בתקופות שהייתי כותבת. כשאני מבטאת את מחשבותיי על הדף, כשאני שופכת הגיגים ודימויים על הדף זה כמו לצייר ציור נורא יפה ומסובך, זה כמו פאזל אלוהי שמתחבר בצורה שאינה ניתנת להבנה, משהו ממש אלוהי, מעולם אחר, אני רוצה את זה כל כך, אני מתגעגעת לזה כל כך.

והחיים היומיומיים עליהם לא דיברנו, הם כל כך שונים, המחשבות כל כך חדות וברורות, ההבנה כל כך אחרת, אני קולטת דברים במאית שניה כשאני כותבת, אני מבינה אנשים בעצמה הרבה יותר חזקה, האינטואיציה אולי זה נקרא, מתגברת ומתעצמת, כאילו קילפתי עוצמות וגבהים של חומות קרטון מיובש ורקוב מעל הנפש שלי, לשם אני רוצה להגיע, לצחות הנקייה של הנפש כשנותנים לה מקום, אצלי זה כתיבה, איך אני מקנאה באנשים שעושים את זה, שמקדישים את הזמן לדבר המדהים הזה שנקרא נפש, ואיך אני מקנאה באני של לפני כמה שנים כשהייתי כזאת. הלוואי שאחזור לשם, הלוואי.