הקו נשבר

היה לה מתלה של שרשראות מהמזרח ליד המיטה. הדירה הייתה מרווחת ומלאה בריח של קטורת. הייתה לה מרפסת עם עציץ וכיסא חוף מרופט. היא ישבה שם ועישנה. כשהיא סיימה את הסיגרייה היא פשוט העיפה אותה מהמרפסת כי פשוט לא אכפת לה משום דבר. אולי היא רוצה להראות לו את זה לפני שהיא טורפת אותו לתוך הגורל שלה.

כשהתקרב אל השידה היא אמרה לו לגלגל איזה משהו במחשב ולשים מוזיקה טובה. תבחר היא אמרה לו. תבחר לנו באיזה צבע אתה רוצה את החיים האלה. הוא עשה כל מה שביקשה. רק מפני שניסה לחשוב מה הצעד הבא שלו. כל מה שרצה זה לגימה קלה של בירה תנוחה נוחה ולקשקש על החיים. היא נכנסה לדירה בחזרה. היא לקחה מחברת קטנה מהמגירה והתחילה לרשום, לרשום מילים. הוא ניסה לשאול מה היא רושמת שם אבל היא לא ממש הגיבה. רק שהוא התקרב היא העיפה את המחברת על הרצפה ונתנה לו נשיקה, תפסה לו את העורף כדי לחוש יותר. העבירה את האצבעות בשערו. כל מה שרצה זה ליפול לתוך הזרועות האלה אחרי תקופה ארוכה של חוסר שקט. הימים האחרונים הרגישו כמו חבילת שוקולד שנשברה לקוביות, הכל בהנאות קטנות. קצת קצת. לגימה לגימה.

והבית רחוק כל כך עד שמחשבה על החדר שלו מעוררת בו קצת סלידה. רצון עז פשוט לרוץ ולברוח. ואז עוברת בו המחשבה לטרוף את העולם ולשכנע אנשים לאהוב, לשכנע אנשים שיש תקווה בעולם המחורבן הזה.

היא מביטה בו בזמן שהמחשבות שלו רנדומליות יותר מכתמים דלמטיים, רנדומליות מקימוטי מצח, מטיפות על שמשת המכונית, מרעש הרעמים, מצורת העננים. כיכר מסריק נצפת מהמרפסת, והוא נזכר ברצח רבין, ואז נזכר בפעם ההיא ששמו סבון במזרקה, ובגל הפסל שסיפר לו שהוא עשה את זה. בפעם הראשונה שהלך לרב-חן דיזינגוף והתפלא שזה רק קולנוע, בלי קניון.

היא שאלה אותו על מה הוא חושב, הוא שיקר ואמר שהוא חושב שבא לו קפה עכשיו. הוא התיישב על הכורסא הצית סיגריה. נובלס. רעש הקומקום נשמע כמו צעקות שורקות. היא הכינה לו קפה. המחשבות שלו מבולגנות כל כך, מקעקע בו כל פעם, מוכיח לו כל פעם מחדש, החיים שלו לא יהיו על גלויה, אי אפשר לבנות חיים שלמים רק כי זה יפה על גלויה. אי אפשר להתחתן רק כי הקלטת חתונה של ההורים קיימת ורודפת אותך. לפעמים לרגע מרגיש נורמלי, מתאהב, שומר על שגרה, מחייך, מפחית בסיגריות. אבל הקו נשבר.

אז אחרי הסקס, שמיכות מתערבלות, בחיוכים שהוא לא מכיר. הסדינים לבנים כל כך בחושך. חם נורא. הוא מעביר בראשו כל מיני דברים שמאיצים לו את הלב. היד תופסת את טלפון הנייד, לחפש חיים של אחרים על הפיד. עולמות אחרים, תיכנסו לראש שלי כמו בסרט, בבקשה. תכנסו לדמיון שלי. עכשיו. הוא אומר לעצמו בראש. שוב ושוב, בפתיחת עיניים מוגזמת. חייב לצאת מהחיבוק הזה. חייב לברוח רחוק. ויפסנה של מחשבות. אנשים רחוקים. רכבת בגשם.

מה אני עושה פה. אומר בראש כמה וכמה פעמים מול המראה בשירותים. משפשף את הפנים ומסיים את התנועה בזריקת הידיים כלפי מטה. הוא פותח את המים, נכנס . מסיט ראשו לאחור ונאנח. מתיישב על הרצפה. מפיל איתו כמה בקבוקי שמפו. וחושב פאק איט. מספיק לחיות בקומדיית הטעויות הזאת.  

ושוב. שוב הקו נשבר.