נדרים / פרק 9 - חלומות

נדרים / פרק 9 - חלומות

     השכונה בלבושה האפרפר בימי שבת, השקט המעיק והאווירה הקודרת. הנער המתבגר חשב על "בריחה" חשב על "מילוט". אך זה לא מנע ממנו לבצע את תרגילי האקרובאטיקה המדהימים שהוא יודע לבצע לקול השתאותן של בנות השכונה. אביתר היה מתגלגל באוויר קופץ מנדנדה לנדנדה בסיבובים באוויר. בבגדיו המסורתיים, בגובהו המרשים. בגופו הבנוי לתלפיות ובפניו המדהימות והחסרות גוון גברי. כבר בן שבע עשרה, חושב ומביט על ישימון. אמנם עוד נשמעים טקסי ההבדלה מבתי השכונה, אך אביתר כבר חושב על יום המחר, כשיקום בבוקר שוב לשבוע חדש בישיבה בבני ברק. לימודי התורה אשר מאס בהם, המורים והרבנים הלחוצים והשגרה הכל כך שגויה עבורו. את שיחות הבנים על בנות העדה, על חלומם להתחתן ולהקים משפחה. ואיך הוא אביתר לא היה משתלב אף פעם בשיחות ותמיד היה יושב בצד. והחברים כמובן שהרגישו שאביתר שונה, שהוא יותר מופנם ושקט ואף נחבא לכלים.  המלחמה הפנימית של אביתר כבר עברה הלאה. כשנפצע פעם אחת כתוצאה מקפיצותיו המרשימות, ביקש שישאירו אותו במקום וימשיכו. וחבריו כך עשו. הפציעה שלו לא הייתה קלה, אך לאחר שנחבש, יכול היה לזחול, תוך שהוא גורר את הרגל הפצועה אחריו. חזר בשפתיו היבשות על המילה "בריחה", והמשיך לחפש מעט צל.

   השעה כבר אחת עשרה בלילה, אביתר ויואב לא מצליחים להירדם ועדיין שוהים בכיתת הלימוד כשלפניהם מונחים ספרי הגמרא. נאבקים בגבורה בצורך להירדם ומידי פעם שוקעים בנמנום קל הנותן להם כוחות להמשיך לקרוא וללמוד.

    כאשר עיניו של אביתר נעוצות בדף הגמרא, העייפות גברה עליו ולאט לאט עיניו נעצמו והוא שקע בחלומו. ובחלומות הוא ניצב בחליפה שחורה חדשה בבית הכנסת של אביו בשכונת מאה שערים בירושלים, לצדו עומדים אביו ודודו דויד, מחזיקים אותו בשתי זרועותיו ומובילים אותו החוצה אל חופתו. לפתע התעורר אביתר בבהלה וכאילו הכישו נחש, פעימות ליבו מואצות וזיעה רבה נוזלת ממצחו יחסית לזמן הקצר שהיה רדום. ואז הוא חשב לעצמו עד כמה חלומו זה היה רע עבורו, עד כמה הוא לא רוצה להגיע למעמד הזה.

     אביתר ויואב פנו לחדרם המשותף עם עוד שני חברי ישיבה, השעה הייתה כבר שתיים בלילה, ושניהם נפלו לשינה עמוקה מאד. ואביתר המשיך את חלומו בדיוק באותה נקודה שהתעורר ממנה. ובחלומו הוא רואה כלה גבוהה עומדת מתחת לחופה ומחכה לו. עוטה היא שמלה לבנה העטורה בשלל שושנים לבנות. אביתר מתאמץ לראות את פניה אך הוריה כיסו את פניה בהילה לבנה ואטומה. לצידה של הכלה עמדו שתי האימהות, ואביתר מופתע לראות שאם הכלה היא אשתו של הדוד דויד אח של משה אביו. טכס החופה מתחיל ומגיעה גם הקראת שטר הכתובה, וכאשר התחיל הרב להקריא את התחייבויותיו של אביתר התעורר אביתר שוב בבהלה אדירה עד כדי כך שהצליח להעיר את חבריו המבוהלים לחדר ואלה שאלו מה בדיוק קרה? על מה חלמת אביתר? אך הוא סירב להשיב להם בנחישות.

       כשהגיעו הדוד דויד ורעייתו חדווה לביתם של משה ורבקה הם הביאו איתם את רחל ביתם על מנת לשדך אותה לאביתר. רחל נערה יפת מראה, צנומה וביישנית כלל לא עוררה את רגשותיו של אביתר. והם סיכמו ארבעת ההורים כי תהיה חתונה בעוד שישה חודשים, הם בכלל לא שאלו את דעתם של אביתר ורחל. אביתר פנה מיד לדודתו מרים, הוא התקשר אליה וסיפר לה על השתלשלות העניינים. מרים אמרה לאביתר כי הוא חייב למצוא את הדרך לברוח מחיק משפחתו בטרם יחלפו ששת החודשים ואולי אפילו כבר עכשיו. מרים אמרה לאביתר כי היא תכתוב לו מכתב עם מספר הצעות עבורו. עוד באותו שבוע וכשהוא בסערת רגשות עצומה ולאחר שחלם את חלומותיו האחרונים בזמן שהייתו בישיבה בבני ברק, בישר אביתר ליואב חברו כי הוא עוזב את הישיבה וכי הם לא יתראו יותר לעולם.

   לאחר שבוע בדיוק קיבל אביתר את המכתב מדודתו מרים, את המכתב לקחה האם רבקה מהדוור, היא הבינה שהמכתב מיועד לאביתר אך לא ידעה מניין המכתב נשלח כי לא הייתה על המכתב כתובת השולח. אך כתב היד שעל המעטפה היה מאד מוכר לרבקה אך היא לא זכרה באותו רגע של מי בדיוק כתב היד הזה.

   אביתר קרא בעיון רב את המכתב הארוך, הוא ארז את חפציו האישיים גילח את זקנו, גזר במספריים את פאותיו  ובעזרת  מכונת תספורת גילח את שער ראשו לכדי מילימטר בלבד. אביתר החליף את בגדי הצניעות בבגדים שהביא לו חברו שניר, חולצת טריקו ירוקה ומכנסי ג'ינס דהויים. הוא פנה למטבח שם המתינו לו לארוחת הבוקר, נישק את אמו וברח מהבית "לעולמים"....  

      "אני אתך בכל אשר תבחר ותלך", כך אמרה בחיוך רחב מרים לאביתר. "את יודעת דודה מרים שאיני יכול להתחתן, ואת הרי חברה לסוד בן השנים שלי". אביתר פרץ בבכי מריר ודמעותיו הרחיבו את שתי עיניו הכחולות והבהירות. מרים אמצה אותו חזק אל ליבה ואמרה לו: "אל תדאג אביתר אני כאן תמיד בשבילך, והרי אני בדיוק באותה קלחת שלך וגם אני עברתי בדיוק את מה שאתה עובר עכשיו. לך עם ליבך והיה שלם עם החלטותיך". אביתר שהה במשך שני לילות אצל הדודה מרים עד שבא שניר חברו הטוב ולקח אותו אל העיר הגדולה.  

       "הגיע הזמן שאמשיך בדרכי", אמר אביתר לאישה המסתורית. והיא מצידה כבר ידעה הכל על אודותיו של אביתר. אך הרגישה מן התחייבות כלפי הוריו של אביתר, ואולי לפחות לתת להם קצה חוט על מנת שיהיה להם כיוון משוער היכן נמצא אביתר ומה הם מעשיו.

     "משהו לא בסדר עם בנך", אמרה האישה המסתורית למשה לוי שהיה מאושפז לאחר ניתוח לב. כשניסה משה לוי לדלוק אחריה במסדרונות בית החולים, היא הסתובבה ואמרה לו, "אביתר לא אשם, אחיך עמנואל הוא האשם ואתה השמן של המדורה, אביתר בנך בסכנה גדולה". ובטרם הספיק משה לוי להוציא מילה מפיו נעלמה האישה כאילו בלעה אותה האדמה.  ורבקה ידעה הכל וכמו שמשה לוי ידע הכל, את צרחותיו של אביתר שהיה סגור בחדר עם עמנואל הדוד אולי לא ישכחו למרות שהם רוצים מאד לא לזכור. ויום אחרי יום צרחותיו של אביתר קורעות את קירות הבית. בן שלוש עשרה בלבד וכבר נראה כבחור בשל מוטל אביתר לרגלי הדוד עמנואל כדי לספק את צרכיו החולניים, והכל מטואטא מתחת לשטיח. והשכחה והרצון לשכוח כדרך חיים פרימיטיבית או קרימינלית, להרוס זהותו של נער צעיר ולהשליכו לאשפתות.

© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי