ארץ מולדת - לפינת התפוח של גדי רוט

ארץ מולדת

הייתי בת שש

בשעור לציור המורה חלק דפים,

אמר להוציא קלמר עם צבעים וביקש – ציירו מולדת.

לא הבנתי

אז ציירתי בית ועץ, והוספתי שמש צוחקת בשמים כחולים,

המורה אמר: יפה אבל זו לא ממש מולדת.

הייתי בת עשר ובשעור ציור

לבקשת המורה ציירתי את המולדת.

דגל גדול עם פסים כחולים ובמרכז מגן דוד

וציירתי את הים הכחול ואניית מעפילים,

ולמעלה כתבתי: 'יהודים אל המולדת מגיעים'

וציירתי גם איש ואשה וילדה – ואמרתי שזו המולדת שלי.

המורה אמר: יפה אבל משהו בציור חסר.

הייתי בת שש עשרה

ציירתי ציור של מולדת – כך בקשה המורה.

הייתה שם אדמת טרשים שבצפרניים נאחזו בה אנשים

והייתה הכנרת הכחולה ולחופה קיבוץ וחורשה.

ציירתי ילדים רוקדים במעגל בתוך כיכר של עיר גדולה

והיה גם מדבר –

זה יפה, אמרה המורה, אך חסר קצת רגש בתמונה.

כשהייתי בת שמונה עשרה

נתנו לי מדים בצבע זית ורובה ביד,

אמרו – כעת על המולדת את מגינה

אחר כך העמידו אותי במשמר כבוד בבית הנשׂיא

ראיתי שגריר של מדינה זרה בא ולוחץ יד

ומצדיע לדגל שלי – זה שהוא כחול ולבן

ובקצה העין עמדה דמעת התרגשות, והייתי גאה במולדת שלי.

אבל כשציירתי את התמונה עדיין הרגשתי שהיא חסרה,

לא הצלחתי להכניס לשם בני משפחה שנשארו שם

כי לא ידעתי לצייר משרפות וארובות ועשן

ולא הצלחתי לצייר אודים עשנים שנושקים אדמה יקרה ושותקים.

ציירי לי מולדת – בקש נכדי הצעיר

חיפשׂתי בגוגל אמר, ושם כתוב; ארץ אבות וארץ אם

וזה גם שמה של ספינת מעפילים ומושב ושכונה בעיר גדולה –

ממש לא מובן.

אצז ציירתי לו ים ומדבר וציירתי גן יָרָק ועצים עמוסי פרי,

הוספתי חייל וחיילת וילדי גן משׂחקים,

קשיש יושב על ספסל בשדרה, מפזר פרורי לחם ליונים.

ולכולם ציירתי שורשים שמשׂתרגים ואל תוך האדמה הולכים

ואת לְשָדָה מתוכה הם יונקים.

ובמרכז ציירתי אבן קברים לבנה ושֵם עליה כתוב.

מה זה? שאל נכדי.

ציירתי לך מולדת ילד יקר, וזה הקשר שלי לאדמתה

זה הדם שנספג בה ונתן לך חיים וצחוק ואהבה – ועתיד

ואולי גם פעם – יביא לך שלום ולא תדע מלחמה.

זה ציור קצת סוריאליסטי, אמר.

חייכתי, מילים קשות הוא בגוגל למד – רק מהי מולדת

לא הצליח עדיין להבין,

אבל בבוא היום הוא ידע – ביחוד "כשיעלה על מדים".