האריה המת בשלג

חיפשתי את האריה בשלג. היה קר מאוד, וחשבתי לעצמי שבוודאי קשה לאריות לשרוד בשלג כזה. חשבתי לעצמי שזה בזבוז זמן לחפש את האריה, אין אריות בשלג. ידעתי שהוא מת. שהוא בוודאי מת בשלג. אז קרעתי את חולצתי והתכופפתי ארצה. התאבלתי עליו. על האריה שאפילו לא הכרתי. רציתי שהוא יאהב אותי, שהוא יראה אותי, ככה בשלג, לבנה ומשתלבת, והוא יהיה התגלמות של שלהבת, שלהבת מפרווה, פנים יפות וחכמות, והגנה של גאווה. אבל ידעתי שבשלג אין אריות. הם חיים במקומות שישמרו על החום שלהם, הם חיים במקומות שהשמש מחממת. ולא מאכזבת. כשהתכופפתי ארצה, חשתי בצורה מוצקת תחת לערמות הלבנות. זו הייתה פרווה, קפואה ודהויה. חיה מתה. הזזתי את ערימות השלג באמצעות ידי, רציתי לחשוף את מה שהן מסתירות. כמו שחשבתי. זה היה האריה, הוא בכל זאת הגיע. הגיע לחפש אותי. אפילו שהשלג הוא לא מקומו. הרגשתי את הלב שלי נסדק. חיבקתי אותו. את האריה המת. שרר שקט, שקט של מנוחה, של אבל משחרר, ורק הגעגוע שלי הרעיש בצלילים צורמים, חסר מנוחה, מעוות אותי מבפנים. אני אשמה שהאריה הגיע לשלג, בסך הכל רציתי להיות כמוהו.

המשכתי הלאה בדרכי. ושמעתי בדמיוני רקוויאם לאריה. גם במותו הוא היה מרשים. גם במותו הוא נכח בשלמות. הצלילים המלכותיים ליוו את התהלוכה שלי, ולכמה רגעים הרגשתי שהאריה נושא אותי עליו ומחמם אותי בפרוותו החזקה. התהלכתי בכבוד, בכבוד הראוי לאריה המת. לרגע תהיתי, היכן אני? כיצד הגעתי לשלג הזה...? לאן אני בעצם הולכת? ומה היא המטרה שלי? מה היא דרכי?

הפעם יכולתי לבכות. אני בבית קברות לאריות. ואז ראיתי אותה, את המלכה הנצחית. רציתי לקום ולקוד לה, אבל היא עצרה אותי וחיבקה אותי בחוזקה. ליטפה את שערות ראשי, ושאלה "את עדיין כאן? מה יש לך לחפש כאן ילדתי?" עניתי לה שאני לא ממש יודעת מה אני עושה כאן, אבל אני זוכרת שעליי לחפש את האריה בשלג. היא מחתה את דמעתי וראיתי את הצלקת על צווארה, שהזכירה שראשה נערף. היו לה עיניים חתוליות ועור בהיר כמו השלג. לאחר שמחתה את דמעתי היא נשקה לי. לבסוף לחשה באוזני ברוך "אין לך מה לחפש כאן ילדתי. את שוכחת זאת כל פעם מחדש, ואובדת בדרכך... האריה המת בשלג הוא את".