יום טוב- הירקן / נסים פרנקו

ברחוב מזרחי ב', כיום רח' יאיר שטרן, מול רחוב התחנה, כיום רח' ר' משה קורדובירו, הייתה קיימת חנות הירקות של יום טוב הירקן.

האיש, יוצא בוכרה, היה זריז כשד, קרח, ומשכים קום בכדי להביא את מרכולתו משוק הסיטונאים בעצמו, שתהיה היפה והטרייה ביותר.

כאשר היה מגיע לחנותו עם הירקות השונים, היינו נעמדים לידו בזמן שפרק את הארגזים, כדי לבחון, מה אנו יכולים לעזור לו, וגם כדי לטעום ראשונים.

לא פעם ביקש מאיתנו לשאת סלים גדושי ירקות, עבור נשים זקנות שהתגוררו בקומות עליונות, מפאת כובדם.

ראינו עצמנו כעובדים עבורו, ולכן נהגנו כבעלי זכויות אצלו, כי מי שעובד, מגיעה לו תמורה. ראינו אותו שם אשכול בננות על הדוכן למכירה, ושני אשכולות נוספים, מחביא בחצר האחורית של החנות, שהייתה לה גם כניסה מסביב לבניין. לאחד הילדים היה רעיון שהתקבל על כולנו.

"לסחוב" אשכול בננות מהמחבוא בחצר, "לסחוב" את המשקל שבחנות,

"להשאיל" תלת-אופן מאחד ממכרנו בשכונה, ולצאת הרחק מהשכונה, כדי למכור בננות לעוברים ושבים.

זה היה רעיון מבריק ובר ביצוע, כי דמי כיס תמיד היו חסרים לכולנו באותה תקופה של שפל כלכלי כמעט אצל כולם.

יום טוב הירקן היה נוהג לאכול את ארוחת הצהריים שלו בשעה קבועה שתי חנויות במעלה הרחוב, ואת חנותו נטש ללא השגחה, ביודעו שאיש לא יכנס אליה כאשר הוא לא נמצא, כך תמיד היה, ונכון שאיש גם לא נכנס מעולם בשעה זו.

זו גם הייתה השעה הנכונה עבורנו לביצוע ה"עבודה".

תלת-האופן כבר המתין לנו בקצה הרחוב, והדבר לקח לא יותר מאשר חמש דקות של פחד, וכבר היינו בפינת הרחובות עמק יזרעאל ורחוב העלייה, שם, בפינת "הדגים" של תנובה, התמקמנו בצל ליד הקיר, כשאנו צועקים מדי פעם "בננות טריות, בננות יפות, ישר מהשוק ובזול!"

אנשים תמימים היו מתעכבים לידנו, מביטים בחשדנות גלויה, ושואלים "בכמה הקילו?" החלטנו למכור הכל וכמה שיותר מהר, ולכן הורדנו מחיר לארבעים גרוש, המחיר בחנויות היה שמונים גרוש.

תוך שעה לא נותרו בננות, ומיהרנו להחזיר את המשקל לחנות ואת תלת-האופן לבעליו, ושלשלנו לידו שלושים גרוש דמי השכרה.

את המשקל החזרנו ליום טוב דרך הכניסה הראשית של חנותו, ולקול צעקותיו הפקדנו בידו חצי לירה עבור "ההשאלה".

יום טוב בלם את כעסו, גם לא היה נעים לו מהקונים בחנות, חייך ופלט לעברנו "ג'וני מחצ'יבי, דבונה" זו הייתה קללה בבוכרית עסיסית מאד.

דמי הכיס הספיקו לנו עד סוף אותו שבוע, ונוספו לנו גם כמה גרושים מאותן נשים זקנות שנשאנו את סליהן עד לפתח ביתן.

לעיתים היו גומלות לנו בדברי מאפה תוצרת בית, עוגיות, או שוקולד ממולא פירות. יום טוב לא היה שמו האמיתי של הירקן הטוב, אלא, מאיר.

אנו כינינו אותו "יום טוב" משום שבמשך כל היום, ובכל יום, מילים אלו היו שגורות בפיו, גם אם לא היה איש לידו, וכך נותר בליבנו, יום טוב עם הלב הטוב, אשר לבטח הלך כבר לעולמו.

עוד נשמה טובה עזבה לנצח את שכונת פלורנטין של שנות החמישים היפות.