אדם לאדם

אדם לאדם

"בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם. בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אוֹתוֹ"

ואמר כי לא טוב היות האדם לבדו

וברא לו עזר כנגדו,

(כך למדו אותי בכתה ד' או ה')

ומאז מחפש אדם את האדם –

את זה שבתוכו

ואת זה שיהיה אתו, שיבוא לעזרו.

הלך אדם בדרכים, השמש קַפְחָה על ראשו

לפתע השתבש נתיבו, רגלו באבן נִגְּפָה

מָעַד – ואפיים ארצה נפל.

לא ראה כיצד, פתאום הוא היה שם,

הושיט יד והרים את הגוף שֶכָּשַל

ניגב את העפר שדבק בפניו,

חבש את פצעים, מים השקה

ונעלם.

הביט אדם על סביבותיו וחשב,

האם היה זה מלאך?

בחלון ראווה נער נעץ מבט

חולצה יפה מִכְנָסַיִם כהים,

השפיל עיניו אל מכנסיו הקרועים

אצבעו בצבצה מחור במגף.

מחר הוא חוגג בר-מצווה

איך יעלה לתורה במכנסיו המטולאים?

ודמעה התגלגלה במורד לחיו

פתאום יד לטפה את ראשו חיוך מזמין –

אל תוך החנות הכניסו זה,

שאתמול בבית הכנסת מאחריו ישב.

בחרו חולצה לבנה ומכנסים כהים

גם זוג נעלים שחורות וכפה,

רצה הנער להודות, לחבק

אך הוא נעלם

האם היה זה מלאך? חשב.

נשׂא אדם משאו הכבד,

הנטל רבץ עליו, גבו נִכְפָּף

רגליו כשלו לבו הלם

ופתאום הוא היה שם

תמך במשׂא להקל המשקל

הוא אמר שבשניים זה יהיה יותר קל.

כשהגיעו אל ראש ההר,

הניח את השׂק לרגליו

ונעלם.

הביט אדם על סביבותיו תוהה,

הֶהָיָה זה מלאך?

ישב אדם על ספסל בשדרה

בדידותו חבקה אותו, עצבות עטפה את גוו

ברק של דמעה נצנץ בעינו,

הוא בִּכָּה את אלו שהלכו ואינם

הוא בָּכָה על חייו שֶכָּלִים,

ופתאום הוא היה שם –

ישב לידו

הגיש לו ממחטה מגוהצת מקופלת בִּקְפִּידָה,

שינגב דמעותיו

חיבק את כתפיו ולחש לו מילות נחמה,

סיפר על ימים אחרים, העלה זכרונות יפים

הביט בו – ועיניו היו טובות,

הן דברו אליו שיר.

האם אתה מלאך? שאל

לא, ענה לו

אני אדם –

סתם אדם, שבא להיות אתך

שלא תהיה לבד.

ויצאה בת קול ואמרה:

Homo homini dues

אדם לאדם מלאך.