נפשי.
שבויה. אסירת עולם.
זכתה היישר מרגע היווצרותה
לעונש הכבד ביותר במשפט הנצח -
להיות לעולמי עולמים עבד לגוף.
נפשי.
כבולה בתוך גופי.
כלא ריק. ללא סוהרים וללא אסירים.
אם נפשי חפצה אל מקום כלשהו,
נגזר עליה לעולמי עד
לסחוב איתה את מסת גופי.
כל תזוזה, ריקוד
תנועה, צעקה,
אלו רק ניסיונות
(די עלובים עלי לומר)
של הנפש למרוד.
ואולי איכשהו להצליח לחלחל
חור, מנהרה
דרך הגוף, אל מחוצה לו,
ולשבור את הקירות
שחוסמים ממנה לפרוץ
ולשוטט בחלל.
נפשי מבודדת, כלואה בצינוק,
צר וארוך, עם תווי פנים ותווי גוף
לנפשי היכולת לתקשר
רק בקולות ומילים
תקשורת שלעולם תטעה
נפשות אחרות מה
באמת קורה לנפשי, ומה מתחולל בה.
לנפשי אין ביקורים במאסר,
לעולם לא תוכל לחלוק את התא המוצחן שבה שוכנת עם עוד נפשות.
נפשי כבולה בגופי.
אשר כבול בתוך בייתי.
בייתי,
מקום מפלט.
מרחב מוגן לכל התמודדות חברתית כושלת.
לכל אהבה נכזבת.
לכל אהבה מתממשת.
ביתי הוא מגן.
ובין הדברים היחידים שהכי קרובים ללהרגיש שלי.
בייתי, מאגר של חמש נפשות אסירות לגוף.
מקבץ של עבדים.
מאגר של עובדים.
אוסף של חיי שיגרה.
מרחב של אנטרקציה
בין נפשי לבין נפשות הוריי ונפשות אחיי.
מקום של בנאליות ויחד עם זאת,
מקום בטוח יותר מכל מקום אחר,
לגוף ולנפש.
המקום היחידי שמחבר בין הגוף והנפש,
שדואג להם.
שמשכיח להם את העובדה שהם אויבים.
ניגודים.
ובעלי אינטרסים שונים.
נפשי בבית היא כציפור מגודרת בכלוב בלב גן החיות.
הנפש, למרות מרחבה המוגבל,
והעוצר התמידי שנכפה עליה מרגע היוולדה,
להיות אסירת נצח, בתוך גוף -
מוצאת נחמה בבית.
נפשי כבולה לגופי
גופי כבול אל ביתי
ביתי כבול אל הקרקע
קרקע ביתי.
אדמת מורשתי.
אדמת אבותיי.
2000 שנות גלות לה מסתבר שנדדתי.
את ים סוף בשבילה חציתי,
על כך גדלתי.
קרקע ביתי
הלוא היא אדמת מולדתי
עליה שיריי ילדותי נכתבו.
בשביל קרקע זו נהרגו בני עמי,
נהרגו חבריי לבית ספר,
בשביל קרקע זו אתגייס,
בשביל קרקע זו כבשנו,
בשביל קרקע זו נלחמנו.
האדמה היבשה הזו מצילה אותנו
מהכחדתינו
לפחות, כך נאמר לי מהיוולדי.
על כן לא שחכנו ועוד נזכור.
בזכות קרקע זו עודנו חיים.
בייתי כבול בזיקה יהודית, רוחנית, אל קרקע זו.
ביתי דבוק אל קרקע אדמת ישראל,
אי שם בלב מזרח התיכון,
בדבק שלעולם לא יתקלף,
לעוד דורות,
דבק שלא יתקלף בעד שום הסדר,
בעד שום הסכם,
בעד שום תנאים.
זהו בסיס ללא תנאים.
הלוא זהו דבק הזיקה היהודית.
נפשי כבולה לגופי
גופי כבול לביתי
ביתי כבול אל הקרקע
מן ההגיון, שבשרשרת כזו, המסקנה הרווחת תיהיה
כי נפשי כבולה אל הקרקע.
האמנם?
אם ישנה נעל בתוך קופסה והקופסא בארון, נסיק כי הנעל בארון.
אם הינני אחות של תום ותום אח של בן,
כנראה שאני אחותו של בן.
אם אני יושבת בתוך אוטובוס, והאוטובוס נוסע לצפת,
הלוא אני נוסעת אל צפת.
ועל כן,
אם נפשי כבולה בגופי
ואם גופי כבול אל בייתי
ואם בייתי כבול אל הקרקע
נותר לומר כי נפשי כבולה אל הק....?
איני מבינה !!!!
כיצד המסקנה הרווחת אינה תקפה כאן.
אין הגיון שנפשי תיהיה כבולה אל הקרקע בעוד רוב מחשבותיי הן לנטוש לאדמה אחרת.
לעזוב.
כאשר בתוכי יצר עז
לתלוש כל קשר לחברה האדישה והאלימה שעל פני אדמת ישראל.
לנפץ כל קשר
לגזענות המתחוללת ברחוב.
לברוח
מהניצול המתמיד של המערכות הגדולות, הבנקים, המפעלים, חברות התקשורת, הגז, על חשבון האדם הקטן,
על חשבוני. חשבונכם.
לשנוא את העובדה שאני כלום,
בתוך מפעל לכסף ותחרות.
מחברה שפוגעת יותר ויותר בהתפתחות החברתית, ובתמימות הילדות,
מחיים של סכנה קיומית מתמדת.
נפשי לעולם -
לא תיהיה כבולה אל קרקע זו
כל עוד אני לסבית בחברה הומופובית.
אישה בחברה שוביניסטית.
ושוחרת שלום בחברה שוחרת איבה.
ואני תוהה.
האם הקשר הלוגי בשרשרת הזו,
האם המסקנה העולה ממנה -
כי הנפש עליה להיות כבולה אל הקרקע,
כן מתכוללת בנפשות אחרים?
על גופים אחרים?
על בתים אחרים?
היכן השיבוש שנרקם בשרשרת הקשר שלי? היכן נקודת השבירה שמנפצת כל הגיון?
מה האדם יצר שגרם עד לכדי שבירת הלוגיקה.
מה הקודים החברתיים שרקמנו, ששיבשו את מערכת ההגיון.
איזו חברה, איזו מדינה, ואילו ערכים יצרנו, שיצרו התנגדות מגנטית עצומה בין הנפש והקרקע.
שקרעו קרע ענק ביניהן.
וסדקו כל קשר בין השתיים.
