מתעורר בחתונה

מצאתי את עצמי שותה יין בסוף משמרת בקפה קטן ברוטשילד. האחמשית מביטה בי, תוהה מדוע אני לא מסיים כבר לספור את הטיפים להערב. בחצי מבט היא פותחת וסוגרת את קופת הדלפק. מכניסה את המזומן למעטפות ורושמת דברים. אנשים וכלבים הולכים ומספרים סיפורים בשדרה שלא נגמרת אף פעם. ספסלים צוחקים, אופניים מדנדנים. היין מאתגר את שרירי החיוך שלי ואני מגחך לעצמי נוכח הסיטואציה. מביט אל הסינר המטונף. חיים שכאלה. גאווה, גאווה ישראלית פרופר.

אני ודינה כבר שלוש שנים ביחד. היא רוצה חתונה. רואים לה בלבן של העין. אבל אני, אני עיוור. ויש לי זהב בידיים שאני זורק אותו כמו ג'אגלינג באוויר. בלי חרטה, בלי שום אשמה. אתמול בלילה היא חיבקה ולחשה דברים יפים ואני שיחקתי אותה ישן. זה כבר פעם שניה שזה קורה לי. לפעמים אני איתה בים והאוהל והפקניק מסממים אותי לכיוון החופה. והיא יפה ותיתן לי הכל אבל אני בן זונה שגם הכל לא מספיק לו. אני בן זונה כל כך שאני מחייך בכל ארוחה משפחתית להערות של האמא שלה על חתונה. מהנהן בחיוב כאילו כבר מחר אני נופל על הברך ומציע, שולף טבעת. דווקא האמא שלה הייתה מאושרת עד הגג כשכרעתי, אבל מי בכלל יכל לנבא שבחתונה שלנו עוד שנתיים אני אשבור יותר כוסות מכל חתן בארץ, כשאתעלף בחופה, אברח מהמיון, ואמצא את עצמי בדרך להודו עם קייס של גיטרה מלא בגדים. אח שלי, מאיר, ידע לאורך כל הדרך אבל אני הייתי עיוור. דפקת ספרינטים בחיים, ככה הוא תמיד היה אומר.

אבל בקפה הקטן, באותו הלילה זה היה ערב כזה. היין, שתיקת הפייסבוק. רק מלצרים שסופרים טיפים ב2 ומעלה יכולים להבין את השקט הזה בפיד. ערב כזה שאתה חושב להתפטר ולהיות חופשי, אולי להקים קרקס , לפתוח דוכן אוכל בדיזינגוף סנטר, לחיות על קוקוס בקוסטה ריקה. לכולם יש את הרגע הזה. לפעמים זה בא כשאתה עומד בפקק וחושב . לפעמים זה כשהסודני ששוטף כלים מעיר לך שאתה מחפף בשטיפת רצפה. לפעמים זה מגיע כנופלים עליך טילים. לפעמים זה בא בצו 8. לי זה קרה פה. כשהאחמשית רוטנת בי לסיים לספור את הטיפים. רציתי לזרוק עליה את הצנצנת, אבל לא היה לי אופניים לברוח כמו בסרטים.

בקפה הקטן קיוויתי לעצמי את החופש המושלם, אני הייתי על הגל, כבר בסיגריה השניה. בודק בהתרגשות כרטיסי טיסה לכיוון אחד, ומתעצבן שצריך לחכות הרבה זמן כל פעם שמשנים תאריך. כבר נכנס ליד שתיים לפנטז על וילות 5 חדרים ב2500 שקל במצפה רמון. ואני אמכור שם צמידים, וחיות קטנות מפימו. אולי בעצם שלטים לשירותים, כאלה מעץ עם ציורים מתוחכמים. דינה שלחה הודעה מתי אני חוזר כבר. אני מרים את הראש ואני בתל אביב. לגמרי בתל אביב. והאחמשית סיימה, וגם מייקל השוטף. כל הצבעים והרוחות, כל הסרטים הצבעוניים והקונפטי חזרו לתוך התפרים והצלקות. חזרו אל האיברים הפנימיים שלי. המוזיקה של המסעדה חזרה לאוזניי. והנה הרגע הזה נגמר. מעניין מתי יחזור שוב חשבתי.

כשחזרתי דינה כבר ישנה. הגיטרה נשארה שוב במרפסת. ישבתי איתה קצת, העברתי את הידיים על הסריגים הלוך ושוב. מביט על העיר. הקייס שהיה זרוק שם הביט בי. לא היה לו מושג שאני הולך לישון עכשיו שנתיים. לעצום עיניים ולהתעורר בחתונה.