הרוע קיים.. מה עם הטוב?

יום שישי גשום . יש שקט מסביבי. דממה מוזרה כזאת שאני לא רגילה אליה. משהו שונה באוויר.

אולי זאת העובדה שאין מסביב ריחות של שישי ואולי זאת העובדה שאין לידי את הריח שלך.

זה לא שהלכת זה לא שעזבת אותי. זאת אני שמנסה לברוח ממך.

אני מנסה לברוח מהאי וודאות הנצחית הזאת. מהאהבה העיוורת . מהמחשבות הבלתי פוסקות..אבל בזמן שאני בורחת המחשבות רק רודפות אחריי ולא עוזבות.

בהתחלה זה היה קל. הייתה תחושה של שחרור. הבנה שיותר אף אחד לא יפגע בי. יותר אף אחד לא יצעק עליי שאני לא שווה כלום ושיש עוד מיליון טובות ממני. הבנה שאף אחד לא ישקר לי יותר או יבגוד בי .. הבנה שאני לא צריכה יותר להיות במערכת יחסים שרק אני נאמנה בה..

זה היה כמו לאהוב אדם דימיוני. אני נתתי הכל מעצמי במשך שנים. אנשים מסביבי אמרו שביטלתי את עצמי בשבילו.. אני רואה את זה בתור אהבה ללא תנאים.. הוא ראה את זה בתור כלום.

אז אחרי שנים של קשר שהרגשתי בתוכו כל כך בודדה לקחתי את הרגליים והלכתי.

ואני שואלת את עצמי איך אדם יכול להרגיש בודד בקשר וכשהוא עוזב להרגיש אפילו בודד יותר..

אז אולי עדיף היה הלבד של קודם.. לפחות אהבת חיי היה לצידי..

בכל מקום שהלכתי אליו הייתי הכי יפה. הכי חכמה.תמיד התביישתי בזה. להרגיש שאנשים מסתכלים עלייך. זאת אחת הסיבות שתמיד הייתי לבד. אני אחת לנצל לא לאהוב כי עם כמה שאני חכמה ככה גם תמימה.. תמיד האמנתי שבגלל שאני נותנת הרבה מעצמי אנשים יראו את זה וירצו להחזיר לי אותו דבר. אבל למדתי שבני אדם הם רעים מטבעם. וכשאתה נותן למישהו את הכל הוא לא מעריך, הוא לוקח אותך כמובן מאליו . אז יש אנשים שיגידו שפגשתי את האנשים הלא נכונים, שהתאהבתי באדם רע אבל לא כולם כאלה.. אבל איך מצפים שתהיה לי תקווה אם מתוך כל האנשים שפגשתי בחיי אפילו אחד לא היה ראוי למילה טוב?

אני לומדת פסיכולוגיה. רואה את עצמי פסיכולוגית קלינית בעוד כמה שנים . מטפלת באנשים כמוני שאיבדו את עצמם בגלל הסביבה שלא איפשרה להם להיות מי שהם רוצים להיות. אני יודעת שאין דבר כזה טוב ואין דבר כזה רע. שהכל זה בעייני המתבונן. אז כשאני מתבוננת אני רואה את עצמי תמימה . מנסה להשתלב בעולם קשה. סובלת ועוברת דברים שלא הרבה יכולים לספר . מגיעה למצב שהלימודים של הפסיכולוגיה הם האופציה האחרונה שלי להבין מה לא בסדר בי..

אז אני מבינה.. זאת לא אני. זאת הסביבה שהקשתה על החיים שלי. זה האנשים שהשפילו והרסו. זה ההורים שניסו להיות טובים מידי וויתרו כשגילו שזה בלתי אפשרי לעשות אותי מושלמת..

אז איך בכל זאת אני יושבת פה היום ביום שישי גשום

ובמקום לחבק את האהבה של חיי

אני לבד . כי האהבה של חיי הרסה לי את החיים . וכי אין לי אף אחד.. כולם איכזבו אותי..

רק אותי יש לי.. אבל אני חלשה כבר.. ולאט לאט נגמר הכוח להתמודד לבד

אז אני שואלת את עצמי מתי יבוא האדם שיוכיח לי שהפסיכולוגיה טועה, ושטוב כן קיים?