נהר השוטים

היא לא הכירה אותו כמו שאני הכרתי. ואני זוכרת כיצד היא דחקה אותי לפינה, אז, בין עלי השלכת הצהובים שעל ריצפת יער השוטים. הנהר הכיל בתוכו את כל הקרות של מי החורף הדומעים. הוא היה בהיר מאוד, יכולתי לראות עד כמה הוא קר, אך קר בעוצמה סוחפת. הוא היה כמו האהבה שלי אליו, איש חיי, איש אהבתי ומתנתי על פני אדמת הארץ הקשה. היא ידעה עד כמה אני אוהבת אותו והוא ידע עד כמה הוא אוהב אותי. ואנחנו בכל זאת לא יכולנו לממש את ההבטחה שנתנו נשמותינו בממלכת איס הקדומה. היא דחקה אותי לפינה ועורה היה לבן וקר, היא הייתה גרומה ושיערה היה אדום ומטיל אימה. "את המוזה שלו אבל אני אישתו. ועכשיו הגיע הזמן שלך ללכת". הרגשתי שהיא מאיימת על חיי, אולי מאיימת לזרוק אותי לנהר, ואני חשתי את האשמה הכבדה רובצת מעל כתפיי ולכן חשבתי לעצמי שאולי יהיה זה מעשה נכון מצידה לזרוק אותי אל עבר נהר השוטים. כי לשם נזרקו שוטי הכפר בימי הביניים. והיום אני והאור שלי שוטי הכפר. היום אני והוא השוטים והיינו ככה כבר זמן רב. הוא היה אומן ונחרט בו הגעגוע למשפחתו הקדומה. מעניין שהיום בחיים אלה אני מכירה אותו בתור אקטיביסט שאין לו שום קשר לחפצי אומנות או דימויים, והתעסקותו היא רק בחברה. ביכולת ההשפעה שיש עליה, בכלכלה, במדינה. בעבר הוא לא היה כזה, בחיים ההם. ועד היום ניבט אליי האומן הזה במבטו המבולבל ובחולצתו המכופתרת והמוכתמת. ניראה שלפעמים היה רוצה לברוח אל עולם אחר. אבל היום זה לא יקרה וגם לא מחר, לא בחיים אלה, בחיים אלה הוא הגיע לממש את ייעודו בתור מנהיג.

גם אז הוא היה מנהיג, למען האמת. הכרנו כך. אני הייתי אשת שר בממשלה. והוא היה בן למשפחה מכובדת מאוד באנגליה של המאה ה19. הוא מרד בייעודו בתור יורש ההון, ואחותו הייתה זאת שלקחה את עסקי המשפחה לידיה. אותו הותירו להמשיך בחיי האומן הקסום והמוקסם, משפחתו אהבה אותו מאוד, על אף שלא מימש את ייעודו כיורש הוא תמיד היה המרכז. והוא הוקסם ממני. ואני הייתי אישתו של השר שעבד בקשר צמוד לאביו לפני שזה הלך לעולמו. לא עבר זמן רב עד שמצאנו את עצמנו שבויים באהבתנו ונאמנים אחד לשנייה. והעובדה המצחיקה הייתה שמעולם לא מימשנו את אהבתנו ברמה הפיזית. הייתה נשיקה אחת, אני זוכרת. אבל לא שכבנו. לא הגענו לשם. הוא כיבד אותי. אני כיבדתי אותו. כיבדנו את המעמד בו שנינו נמצאים, נשואים לאחרים. אהבנו ככה, חברות אמיצה. אישתו לא הייתה עיוורת. והייתה אישה ממורמרת מאוד. בין השאר כי מעולם לא הסכים להביא לה ילד. הוא סירב בתוקף. בכל פעם ששאלתי אותו מדוע אינו רוצה להביא איתה ילד, הוא אמר שאינו רוצה להמשיך את שושלתו הפגומה. שאלתי מה פגום בשושלתו והוא מעולם לא ענה. הוא היה נווד, איש הארץ החופשית ולא התכוון להתקרקע ולהיות אבא לילד שלא באמת רצה. ואיתי היית רוצה? שאלתי פעם אחת. והוא ענה שלא. שאלתי בשנית, והוא ענה שכן, ואמר "מדוע לך לשאול שאלות על חלומות שלא יתגשמו לעולם?". ואני ידעתי שלא ניתגשם בגללי. כי אני הייתי אשת השר, ולי הייתה מחויבת, ושושלת משפחתית משלי להמשיך, ונשפים ומסיבות יוקרתיות לארגן, ולא יכולתי להמית חרפה על משפחתי, והרי אנחנו שהינו בכפר בו גר אהובי רק לתקופה קצרה בה כיהן אישי במשרה מטעם הממשלה הנוכחית. לכן כשאיימה עלי אישתו ללכת מחייו של בעלה, היא לא ידעה שאני כבר "אורזת את חפציי" ושבעוד חודשיים נסתלק אני ובעלי מהעיירה הקסומה.

טומי נשאר שם, המשיך לצייר. כתב לי מכתבים ואייר לי איורים שנשלחו בקופסה מיוחדת. הוא כתב עד כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע ואני כתבתי שאני אוהבת ומתגעגעת בחזרה. ובשבילי הוא היה בעיקר חברות אמיצה. והוא היה האיש שמשאיר לי את המכתבים ועליו ניתן לחלום, אך לעולם לא יהיה ממשי בעולמי.

לפני מספר ימים חלמתי עלינו. אני לבושה בגד ים ורוד וניראת מבוגרת במעט שנים מגילי הנוכחי. יותר אישה, יותר מאורגנת, פחות ילדה תוהה. השיער שלי אסוף ולידי יש טבעת יהלום ואני מכירה את כיווני ועומדת תחת זרועו המחבקת. אנחנו על רקע סלעי ים. וגופו מחוטב יותר מאיך שהוא ניראה כיום. שאלתי אותו בחלום אם הוא רוצה לעשות לי ילד. והוא ענה שברור, וזה לא לי, זה לנו. כשהתעוררתי מהחלום הופתעתי לדעת שמילים כאלה יצאו מפי בחלום. אין לי דבר משותף עם האמירות הדביקות האלה. ועדיין, היה בחילופי הדברים האלה משהו שהמתיק את ליבי ונשאר איתי בקימתי אל הבוקר הקר.  

ולפני כמה שבועות היה לי חלום אחר. שם היינו אנחנו כנראה בחיים ההם. ועלתה לי התמונה עם האישה הגרומה והגבוהה והלבנה, אדומת השיער, שדוחקת אותי לפינה, אל העץ. ודוחקת אותי מחייך. ובחלום נפגשנו במסעדה. בסיבוב שני כנראה. והפעם לא היה ברור אם אנחנו בחיים האלה או בחיים ההם. אבל ניראה שהיא השיגה את מבוקשה והיא בהריון ממך. ואכן, בחיים ההם אז, נכנעת למצב וילדת ילד שלא אהבת מעולם. ובחיים האלה אתה סוחב את הצלקת המרה. אבל גם את האהבה הקסומה שידענו ואבדה לך. וכשנפגשנו ידענו אותה ובכל זאת המשכנו בחיינו, כל אחד לדרכו, כפי שהורגלנו לעשות כבר אז, אהבה שאין לה זמן ומקום, רק... ידיעה על משהו שקורה, אבל פשוט לא מתאים עכשיו. רק שהפעם משהו השתנה, ובחלום הופיע על שולחן המסעדה עקרב שחור, והוא אמר לי שזה גורל. שהפגישות החוזרות והנשנות איתך בין כתלי האוניברסיטה הן וודאי לא מקריות. ב"מקרה" נשמותינו יודעות את הדרך אחת של השנייה, ונפגשות בשביל שמוביל מאולם הרצאה לאחר, ביציאה או בכניסה, במסדרון או בגינה. הפעם הגורל לוקח את הפיקוד לידיו. אך אנחנו עדיין שם, באהבה ההיא, שאין לה זמן ומקום, והיא רק בידיעה. על אף שהזמן הוא עכשיו והמקום הוא מקום פגישתנו החוזרת במקצב שב.