בקצה השמים

בס"ד

הוא היה זקן, בא בימים. ליקט את ימיו בין שדות השיבולים.

פסע ביו כותלי זיכרונותיו ותר אחר חידת חייו,

אך לא מצא מרגוע לטרדותיו.

נטל את מקלו, ואת תרמילו שם  על גבו ויצא למסע חייו: לתור אחר עקבות ימיו.

במסעו, נדד במדבר השומם .השמש הלוהטת הכתה על ראשו וטלטלה את נפשו. אגלי זיעה שטפו את גופו, אולם הוא המשיך במסעו.

כשהגיע לקו קצה השמים, הדרך התפצלה לשתיים: לשמאלו, הרי החושך ולימינו הרי האור. הוא צעד בשביל האור כשלעיניו נגלה שער. ברעד החל פותח את השער וגן בראשיתי זימנו להיכנס,  קרני אור סנוורו פניו.הוא כיסה את עיניו בכפות ידיו והמשיך לצעוד לתוככי הגן. האור הבוהק הלך והתחזק ולפתע החל קורא בשמו:"שלום לך איש שיבה, הבטתי אל טוהר נשמתך והיא רוויה באהבה. ועתה שוב למעונך וחזק את ימיך באהבה". האיש, שבע הימים,עשה כמצוות הקול, שב לאחור בצעדים איטיים ומדודים   ועד הגיעו להיכלו, ממנו יצא למסעו, ליוותה אותו קרן האור.

כל הזכויות שמורות ליהודה רפאל.