כיבוי שריפות VS בניית עתיד אידיאלי

אני חושב שהאדם השפוי בישראל כלוא היום בין זרועותיהם של שני סוגי דיקטאטורים: הכבאי והמרחף.

1. הכבאי מזהה את הצורך לכבות שריפות וחי את חייו בזינוק משריפה לשריפה עוקבת. הכבאי מתייאש מהעובדה שלמרות שכבר כיבה שריפות רבות כל הזמן צצות חדשות. הכבאי מאמין שכיבוי שריפות מתמיד, זאת דרך ראויה לחיי בני אדם, לכן למרות ייאושו הוא ממשיך בכיבוי השריפות. למעשה, הוא משקיע את כל האנרגיה שלו בפתירת בעיות שמבחינתו מופיעות באופן אקראי וכך למעשה הוא חי את הרגע תוך וויתור על שאיפותיו האישיות, כי לתפיסתו, לא ניתן להתגבר על אקראיות הרגע.

2. המרחף מזהה את הכדאיות בהגדרת מטרות גדולות וארוכות טווח. המרחף מקדיש את כל חייו בהטפה לדרך, שלדעתו תוביל להגשמת מטרתו וברטינה על כך שהמטרה עוד לא הושגה. המרחף לא מבין למה הוא לא הגשים את מטרותיו, הרי בצורה תיאורתית הפתרון נדמה לו כל כך הגיוני ופשוט, אבל במציאות חזונו מבושש להתגשם. אמנם המרחף לא משיג את מטרותיו, אבל הדבקות בצדקת דרכו מתעצמת ומתודלקת בשנאה לעולם שהשתגע, כי לא הסכים ליישר קו עמו. בהתאמה העשייה שלו להשגת המטרה מצטמצמת.

הכבאי והמרחף כמובן לועגים ובזים אחד לשני. הם אינם מצליחים להבין מדוע האחר ממשיך בעשייה שגורמת לתסכול ולא חי כמוהם.

האמת היא שאם פלוני ישלב את הדרך של הכבאי והמרחף הוא יגלה שהוא מצליח גם להיות מסופק מחייו וגם להשיג את מטרותיו. בשביל לבנות עתיד אידיאלי קודם כל צריך לכבות את השריפות המשתוללות ובכדי ליהנות מהרגע, יש לבנות עולם אידיאלי, בו לכולם יש אינטרסים וכולם סוחרים בפרי עמלם.

הכבאי – מתייחס לאיש הימין, שכל עניינו זה לכבות שריפות משתוללות, ללא מחויבות לאידיאלים, או להשגת מציאות שטוב לחיות בה.

המרחף – מתייחס לאיש השמאל, שכל מאמציו מושקעים בהגדרת עתיד אידיאלי, בלי מחויבות לפסוע בדרך  שתוביל לעתיד כזה. כאשר הצעד הראשון בדרך זו, הוא כיבוי שריפות.

אני טוען שאפשר לנהוג גם אחרת, בצורה שפויה, לקשר בין התיאוריה למציאות באמצעות ההיגיון ולמידה מטעויות. מה הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסיטינאי? To be continued…