עירי השותקת

עירי השותקת

ביום סגריר הכול קופא,

ללא זרימה.

כמו הזמן עומד מלכת

ובאה הדממה.

תכול השמים הופך שחור,

הכול קודר.

מנוע מעשן סיגר יקר,

ד"ש מאיש מוסר.

ולעת ערב הכול מתערבב ,

ואין לדעת,

אי שמים ואי ארץ,

בם רציתי לגעת.

בלילה פנסים כעיני חתולים,

אחריהם תרה,

מחפשת את אלו האבודים,

ואני כזרה.

על משכבי באשמורת תיכונה,

מציירת שמות,

אותם ידעתי בעת ההיא,

בימי הגאות.

ובבוקר שמש אשכים קום,

ולא אזכור,

את שחור השמים ורפש הארץ,

ובעירי אעבור,

בשתיקה.

רחלי גבאי

1/15