משל על חיי הקודמים
יאכטה בים
שחר קסום עלה. השמש
זה אך החל לעלות... אוויר צונן חדר אל אפי ורוח קלה ליטפה את גופי. עיניי צפו
ואהבו, ים כחול-עמוק.
בני משפחתי עדיין נמו
את שנתם בסיפון התחתון. הם אהבו לישון עד שעות מאוחרות. ואני, כל חיי אהבתי לקבל
את פני השמש בעודה רכה. ברכתי את חברי, נווט הלילה התורן והחלפתיו על ההגה וצרחתי
במלוא הגרון:
"לא, לא לעולם לא אשכח איך השמש תזרח בעבר, בהווה
בעתידדדדדד
לא, לא לעולם לא אשכח איך השמש תזרח בעבר, בהווה בעתידדדדדד
לא, לא לעולם לא אשכח איך השמש תזרח בעבר, בהווה בעתידדדדדד
לא, לא לעולם לא אשכח איך השמש תזרח בעבר, בהווה
בעתידדדדדד"
זו הייתה תפילת השחר שלי מידי בוקר!
מנוע הספינה תיקתק
במונוטוניות, הבטתי אל האופק שהיה נקי לחלוטין. הובלתי בקלילות את "ספינת חיי" אל
חופשה מדהימה אי שם באוקיינוס ההודי, בואכה אפריקה. עמדתי לי שם ליד ההגה, צופה
קדימה. עמדתי לי שם והפלגתי אל רגעי עבר שבחיי. בניתי לי חיים יפים. מלאי עיסוקים,
כסף רב והמון עבודה, העתיד נראה מבטיח.
עננה קטנה נראתה
מרחוק, משהו בצבעה משך את עיני – שחורה במרכז ושוליה כסופים. "יופי"
חשבתי לעצמי, "אולי יגיע היום קצת גשם ואוכל למלא את מיכלי המים המתוקים. "ענן
נוסף הצטרף אל אחותו הקטנה, רדף אחריה ובלע אותה אל קרבו. האופק החל להשחיר. ניעות
קלות הניעו את הספינה והגלים רחשו סוד.
אִשתי וילדיי ישנו
בחדרנו המשותף – מתחת לסיפון, לא צִפִּיתי לראותם קמים לפני אמצע היום. חבריי
שהתלוו לטיול, נמו גם הם. איש, איש עם משפחתו בחדרם.
האופק המשיך להחוויר,
הים החל לרגוש, אך הספינה חתרה קדימה, וקיפצה מעט על גלים קטנים. הייתי שליו
לחלוטין, עוד יום עולה, עוד חוויה בטיול הנפלא הזה. עזבתי ההגה וירדתי להציץ אל
בני משפחתי, הנמים. אִשתי והילדים נמו להם על מזרן רחב שהיה פרוש על הרצפה. שלווים
ומאושרים כל אחד בחלומו.
חזרתי
לסיפון, הכל היה בסדר. ייצבתי את חרטום הספינה והמשכתי צפונה.
הייתי מאושר בחיי וחיכיתי לספינה שתוביל
אותי/נו לחווית חיים מיוחדת ביבשת הקדומה. הובלתי את ספינת חיי ביד בטוחה.
פתע הונפתי
באוויר על ידי "יד" אדירה ונזרקתי אל המים. שקעתי לכמה שניות אל מתחתם,
שמעתי את מנוע הספינה נוהם לידי בעוצמה מפתיעה וחולף על פני במהירות. עליתי על פני
המים, עוד הספקתי לראות גב דמות זרה עומדת
ליד הגה הספינה, שהמשיכה לאוץ קדימה במלוא כוח המנוע. "אפלה" נוראה נחתה
עלי, פחד מוות אפף אותי. אני לבדי באמצע האוקיינוס, הושלכתי מחיי
ה"בטוחים" אל לא נודע. צעקתי, צרחתי, נופפתי בזרועותיי בטירוף, כל זה
היה לשווא. הייתי ל...ב...ד בים.
בגדיי העיקו עלי,
מנעו ממני לנוע. פשטתי הכל ושחררתי אותם לאלוהי הים. צפתי לי במים, מעכל את מצבי
החדש, לא מבין איך הגעתי הלום. רגע מלכתי
על ממלכה וברגע השני אני עומד למות. מי תקף אותי? למה? מה יקרה למשפחתי? לילדיי?
לאשתי? לחבריי?
החלטתי לשרוד ויהי
מה. זכרתי את ה"פרפר" מספרו של הנרי שרייר וכיצד שרד באוקיינוס לאחר
שברח מאי השדים שלו. גם אני אמרתי לעצמי, "אני אשרוד." פחדתי מכרישים,
ופחדתי שלא אצליח למצוא אדמה. בשלב מסוים, תוך כדי מאבק במים ובגלים, גמלה בתוכי
החלטה להביט אל הפחד בעיניים ולא לאפשר למוחי לברוח אל מחוזות האשליה. זכרתי כי פעם
רשמתי על המראה בביתי פתגם שליווה אותי ברגעים קשים: "מנצח לא מוותר ומוותר
לא מנצח." ידעתי שגם אני לא אוותר, אנצח, אצא מכאן.
חולצתי צפה לידי,
אספתי אותה ועטפתי את ראשי. בחרתי כיוון והתחלתי לשחות. הים התרומם והחל לרגוש
יותר ויותר. גלים דחפו אותי ואני שחיתי איתם. דיברתי אל עצמי וחיזקתי רוחי
במנטרות, "אני אשרוד, אני אשרוד, אני חזק, אני אצליח."
שעות על גבי שעות
שחיתי וצפתי במים, עליתי על גב גל ענק וצפיתי למרחק, מים, מים ורק מים.
השמש החלה לשקוע,
החום הוקל, אך הפחד מהחושך היה חזק. "אשחה עד שאמות מאפיסת כוחות, או מכריש
שיכה בי."
שעות אחר כך אל
תוך הלילה, גלים גבוהים הכו בי, הירח הוסתר על ידי עננים והייתי עייף עד מוות.
צפתי על גבי, מנסה לשמר ולאגור כוחותיי. גשם החל לרדת, הכה בפני בפראות, פערתי פי
ולגמתי ככל שיכולתי. הגלים גבהו וגבהו, העלוני מעלה אל פסגות והורידוני אל
"בורות." הררי מים התנשאו מעלי ואיימו לכסות אותי ב"רשעותם."
עצמתי את עיניי,
צפתי על גבי, החלטתי לישון. האמנתי שגופי יודע את מצבי/ו וישמור עלי גם בשנתי.
איני יודע אם ישנתי או הזיתי, איני יודע אם היו אלה, רגעים או שעות, אך מכת אדירים
העירה אותי, ידיי נגעו במשהו מוצק וחלקלק. מיששתי בפחד ולרווחתי היה זה קרש ארוך
ועבה שצף לו במים. חיבקתיו בהקלה ובתודה, הפכתי עצמי עליו ורווח לי. הפסקתי להיאבק
בגלים, הנחתי לקרש הזה להוביל אותי לאשר יחפוץ – אני והקרש חד הם – קרשאדם או
אדםקרש.
שחר עלה, אור קלוש
אל מול שחור קשה. ברכתי בליבי את היום החדש, אהבתי את האור העולה, ייחלתי לו,
סגדתי לו, אך פחדתי מהשמש החמה שתגיע אחר כך. לעת עתה עלי לשרוד ככל שאוכל. שכבתי
לי על הקרש, אחזתיו בחוזקה בעוד ידי מחליקות כל הזמן על ירוקת חלקלקה שכיסתה את
כולו. שרירי ידיי ורגליי כאבו, קר היה לי. גלים גבוהים, דחפו אותי לאן שרצו, אטום
אדם קטן בים גדול. את היום הזה אני זוכר במעומם, צפתי לי במים, הוזה, חותר, שוחה
אל לא נודע. כל עולמי היה הקרש הזה.
שוב הגיע ערב ואני
עדיין אי שם לבדי, לבדי.
לילה, שוב גשם וגלי
ענק שדחפוני שוב ושוב, פעמים רבות החליק הקרש מבין ידיי והייתי קרוב לאבדו, אך
איכשהו אחזתי בו והוא הסכים להישאר במחיצתי.
בלילה הזה היה לי
קר מאוד, חום גופי הלך ואזל, כוחי נסוג, נפשי נחלשה. איני זוכר איך עברתי את
הלילה. כל מחשבתי, או שארית הכרתי היו עסוקים בדבר אחד: "אחוז חזק את הקרש,
אל תרפה, אל תיתן לגלים לקחת אותו ממך." ואני נלחמתי, ואני נעצתי ציפורניי ידיי
ורגליי בירוקת החלקלקה ואחזתי בכל נימי נפשי את המושיע שלי. קר היה לי, רטטתי במים
הגדולים. גלים ועוד גלים ואור חדש עלה באופק. בשארית הכרתי צפיתי קדימה. המראה
שראיתי היה קסום מכל... דמי עלץ בקרבי ושמחה הציפה אותי. אדמה התפרשה לעיניי.
חתרתי קדימה בכל כוחי, שלא היה לי והתקדמתי. האור הלך וגבר. ראיתי אל מולי, חוף
לבן ועצים מאחוריו. המשכתי להיהדף על ידי גלים מבורכים שעזרו לי להתקדם אל החול.
גל חזק דחפני והוטלתי אל החוף – שרדתי.
שכבתי על האדמה ש"זעה" כל הזמן.
זחלתי קדימה אל בין העצים, שמתי ראשי על משטח ואיני זוכר יותר שום דבר...
פקחתי את עיניי,
רוח יללה, העצים מעלי נעו. הים שמאחורי געש, גלי ענק התנפצו אל החוף. איני יודע
כמה שעות או ימים, שכבתי וישנתי לי שם בין העצים. החוף נראה שומם, לא ראיתי שום
עקבות. שכבתי לי שם בינות העצים והרהרתי באשר עברתי בימים האחרונים. מלך הייתי
בממלכתי, הובלתי את ספינת חיי לאשר רציתי. באחת הושלכתי אל לא נודע, שרדתי את הים
ואשרוד גם הלאה.
שאלות רבות עלו במוחי: "מי המנוול שהשתלט על הספינה? איך
פלש לשם? מה קורה עם בני משפחתי וחבריי"? המחשבות האלה רצו בראשי, אך החלטתי לעסוק בהישרדות ולא
באשר ארע לי.
הבטתי אל הים,
שום צל צילה של אוניה, רק כחול בלי סוף. שאגות נשמעו מתוך היער, קולות התכתשות
ויבבות של חיה פצועה. פחד עלה בי מיהרתי לטפס על עץ, שהתנשא מעלי. השקפתי אל
"מדינתי" החדשה. יער סבוך השתרע לפני, לא ראיתי כלום מעבר לעלווה שופעת.
הים המשיך להיות ריק וכחול.
החלטתי ללמוד את סביבתי, אך בטני החלה לתבוע את שלה.
על עץ נמוך, מצאתי
קן קטן ובו כמה ביצים. זחלתי קדימה על ענף דק וטרפתי את הביצים, שהיו שם. היה להן
טעם מוכר. רעבוני דרש עוד ועוד. סקרתי את סביבתי הקרובה, הייתי צמא. על עץ מרוחק
ראיתי כמה קופים נוגסים בשקיקה פירות משונים. החלטתי להצטרף לחבורה. ירדתי מה"עץ
שלי" והלכתי אל הקופים. הם הביטו בי בזעם, צקצקו בשפתיהם וחשפו שיניים. הרמתי
ענף ואיימתי עליהם, הם נסוגו, הפלתי לי כמה פירות סגולים בעזרת הענף. שמעתי את
מוחי משדר אלי: "אתה רעב, אתה צמא, אתה אוכל, הפירות טובים לקופים, אם כך גם
לך." טרפתי את הפירות, טעמם הזכיר לי אגסים. אכלתי בכל פה ולא הצלחתי לעצור
מלאכול עוד ועוד. הקופים צפו בי מרחוק והשמיעו קולות משונים.
שבעתי ורוויתי מעט - בטני
חייכה אלי.
הבה
ואספרה לכן/ם סיפור שקראתי בילדותי:
נשר ועכבר זכו בפרס על הצטיינותם בנימוסי
היער. הם זכו בכרטיס חד יומי לביקור בגן-עדן. כשהגיעו לשם צפו בגן הנפלא והחליטו כל
אחד לעצמו כי המקום מדהים, אך לא יוכלו ביום אחד ללמוד ולחוות את כולו. הנשר החליט
שמכיוון שאינו יכול לחוות את כל הפלאים של הגן, ירחף לו ממעל ויראה ממרום את הכל.
העכבר לעומתו, החליט שמכיוון שאינו יכול לחוות וללמוד את כל הגן, ירד לשורשו של
אחד העצים, יחפש שורש קטן, יכרסם אותו וילמד אותו על בוריו, כך יזכה בטעם גן-עדן.
אמרו ועשו: הנשר ריחף והעכבר כרסם לו את
השורש הקטן.
היממה
חלפה מהר והם חזרו ליער. כל החיות הופיעו לשמוע את חוויתם, מהטיול המופלא שלהם.
"נו ספרו כבר שאג האריה, נו ספרו כבר שאגו כל החיות, איך היה בגן עדן"?
עלה
הנשר על ענף בולט ואמר: "מכיוון שהגן כל כך יפה, מופלא ועצום בגודלו, החלטתי
לרחף מעליו ולצפות בו ממעוף הציפור."
והעכבר,
עמד גם הוא בראש ענף וצעק: "אני הבנתי שלא אצליח להבין ולחוות את גן העדן
העצום הזה, לכן החלטתי ללמוד הכל על שורש קטן של עץ אחד וככה אולי אבין את המקום
הזה."
אז אמר הינשוף: "עכשיו אני מבין, העכבר
ראה הכל על לא כלום ואילו הנשר ראה כלום על הכל."
שמש אחר צהרים,
עמדה במרום, לא היה לי חם, אך ידעתי שעלי למצוא מקום שיגן עלי מהשמש הקופחת וגם מקור
מים. חיפשתי מקום ללילה וחיפשתי אוכל. היער מולי היה קיר מפחיד, מוצק וירוק.
החלטתי לחקור את
היער.
היו שם עצים שלא
ראיתי מעולם. חלקם עצומים בעלי גזע רחב וגבוה, חלקם דמויי דקל והמון שיחים מלוא
העין. הקופים צרחו כל הזמן. נחש ארוך, חלף על דרכי, נסתי באימה אל חוף הים. יללות
נשמעו, שריקות ושאגות בלי הרף. פחדתי מאוד. "עלי לייצר אש ללילה."
צעדתי לאורך
החוף, חיפשתי סימני אדם, סימנים כלשהם. החוף היה מלא בקרשים מצופים בצדפות וירוקת.
התחלתי לאסוף ולערום אותם בצילו של עץ ענק, שהיה קרוב. אספתי כמות נכבדה. היו שם
על החוף גם כל מיני חבלים אכולי מלח ושמש. אספתי את החזקים שבהם. הצבתי לי את
הקרשים והתחלתי לבנות סוכה/צריף/בית קטן. כוחה של השמש עדיין לא תש, הייתי צמא, אך
הצורך במחסה היה חזק יותר מהצורך לעזוב ולחפש מים. לעסתי פירות קטנים מהשיחים
והמשכתי לבנות את ביתי. אלתרתי בלי סוף... קשרתי קרש לקרש ולעת חשכה הייתה לי
מסגרת שדמתה לסוכה פרימיטיבית. הוספתי כמה קרשים לגג, קשרתי מעליו ענפים ירוקים והיה לי גג. הסוכה/בית היה פרוץ
לארבע רוחות השמיים. קשרתי עוד קרשים, שמצאתי וסגרתי גם את הפרצות הללו. שכבתי בפנים
והייתי מאושר. ירח עלה והשמיים היו נקיים. אוושת הגלים ליוותה אותי, כשנרדמתי.
בוקר עלה, התעוררתי
משנת הלילה שלי, שרדתי עוד יום, עוד לילה. אכלתי כמה פירות מהעצים שסביב ויצאתי שוב
אל תוך היער. מקל גדול ומחודד בידי שאחזתי בידי נתן לי מעט ביטחון. הצמא הציק לי,
עורי החל להתקלף והמלח צרב בלי הרף. צעדתי כשעה אל תוך היער, חתרתי בינות השיחים,
שהצליפו בי בענפיהם הרכים בלי הרף. לפתע, נחל קטן זרם מולי. ללא מחשבה קפצתי
פנימה, המים היו מתוקים, שתיתי, יותר נכון לגמתי דקות ארוכות. המים היו טובים ואני
שטפתי מעלי את כל המלח והיובש שבי. שעות רבות הייתי שם, במים ומחוץ להם. לא יכולתי
לעזוב את גן העדן הזה. ידעתי שהערב יגיע בקרוב. "איך אקח איתי מים אל החוף
שלי? איך אשרוד?" חזרתי אל החוף והחלטתי לחפש על החוף כלי אגירה למים, (מעולם
איני מחפש, אני מוצא). עשיתי לי רשימת מלאי בראש: אני צריך אש, מים, אוכל, מחסה,
בגדים ונעלים. אלה היו המחשבות שלי בעודי נרדם לעוד לילה בביתי/סוכתי שעל החוף. בלילה
הזה לא ישנתי, שמעתי קולות ושאגות של חיות. פחדתי... מיהרתי לחסום את הפתח בעוד
ועוד קרשים.
בוקר נוסף עלה,
אור חיוור נלחם בלילה שחור. הצצתי החוצה, הכל היה שקט. יצאתי אל החוף. בינות
הסלעים מצאתי חבלים נוספים, אחר כך גם קונכייה ריקה ואפילו קופסת פח חלודה. חזרתי
לסוכתי עם האוצרות שמצאתי. החלטתי לאגור כל שאמצא ואז לחשוב מה לעשות עם זה. יצאתי
שוב אל היער, בידי האחת מקל ובידי השנייה פחית חלודה. הנחל קרא לי. התנפלתי שוב על
המים. שתיתי ללא הפסק, שטפתי הפחית שלי ככול שיכולתי ומילאתיה במים. דג גדול, מסכן
שכמותו, חטף ממני מכה בראש. אכלתיו שם בתוך המים. איכשהו שבעתי מהדג ומהמים. המשכתי וחדרתי אל תוך היער, צמרות העצים רחשו
קופים שצווחו כל הזמן. שאגותיהם הטריפו אותי, הפחידו אותי.
שמעתי יללות, וצרחות של איזו חיה.
רצתי חזרה מפוחד.
השיחים קרעו את עורי, רגלי היחפות זבו דם, אך אני רצתי, הפחד היה חזק. הים קרא לי,
הרגשתי ששם אני בטוח יותר. סוכתי נגלתה אלי ואצתי לתוכה. איכשהו נותרו מעט מים
בקופסת הפח שבידי. חזי עלה בנשיפות עזות. שכבתי לי שם בצל הסוכה והעץ והרהרתי באשר
קורה לי.
שעות חלפו, שמש
חמימה של אחר צהרים, ואני אוסף לי ענפים ירוקים לסתימת הפרצות שבקירות הסוכה.
הקפתי הסוכה בחבלים וביניהם שזרתי ענפים ועלים רחבים. הבנתי שאצטרך לשהות במקום
תקופה ארוכה. עלי להגן על עצמי ועל ביתי החדש. אספתי אבנים גדולות ככל שיכולתי
והתחלתי לגדר את סוכתי.
לעת ערב שוב יצאתי
אל החוף, אחפש ואמצא עוד חפצים שיעזרו לי. מצאתי כמה שקיות ניילון מרוטות, וקונכייה
ענקית, שברתי אותה על הסלעים, אספתי הרסיסים החדים והכנתי לי כלי חיתוך, חתיכת צדף
אחת הייתה דקה, חדה וארוכה, קשרתיה למקלי – כידוני החדש. המשכתי לשוטט על החוף
אספתי עוד ועוד שקיות ניילון ואפילו מצאתי כמה בקבוקים ריקים, סחופי ים. ערב רד, התכוננתי לעוד לילה ארוך. "אני
חייב אש," צעקתי לשמים. בלילה הזה הייתי רגוע יותר, סיכמתי לעצמי את הימים
האחרונים, מרגע שהופלתי למים ועד עכשיו. הבנתי שאני מסתדר ואם לא יקרה משהו חריג
אשרוד. דאגתי לילדי ולאשתי, אך החלטתי בו ברגע שתי החלטות.
-
להפסיק לדאוג לדברים שאין ביכולתי לשנותם, ממש להחליף את
המחשבה ברגע שהיא עולה.
-
ללכת אל מול פחדיי, להיכנס למצבים ומקומות שאני מפחד מהם
ולגלות האם הפחד אמיתי או רק בראשי.
(שנה לאחר מכן הייתי
מלך ה"אי" – הנכם מוזמנים לבוא לביקור וגם להישאר ב"אי" שלי).
אמנם, כל הסיפור הזה לא ארע במציאות שאתם קוראים לה
מציאות, אך למעשה ככה הרגשתי, ככה חייתי כשנדחפתי החוצה מתוך חיי הקודמים, מנישואים פסיכים אל חיים חדשים, שמעולם לא ידעתי
שהם קיימים.
מצאתי את עצמי במצבים
שלא שיערתי שאגיע אליהם – חייתי
ב"יער" זר לי. למעשה לו נדרשתי,
לפני חמש עשרה שנים, לכתוב תסריט דמיוני על חיי בעתיד, לא הייתי מצליח ליצור תסריט
דמיוני ככל שהייתי מדמיין כמו החיים המופלאים שיש לי היום. נגעתי במוות והוא נגע בי, הזעפתי
פני אליו, ירקתי בפרצופו ויצאתי אל חיים מרתקים ומקסימים.
הבה ואתאר בפניכם את החיים כפי שבחרתי לחיות.
מתוך ספרי החדש - זר הוא חבר שעדיין לא הכרתי
שי
וייסברג – תל אביב
ינואר
2015
