הפן התרפויטי של הכתיבה ...

אם תמותי.....?

שאלתי(ללא אומר) מסתכלת בה , מחפשת אישור למיגור המגור...

הסתכלה בי נוגה שואלת, לאט כמעט בלחש:"את זוכרת... את... מגדת... העתידות... ההיא שעצרה.... אותי... פעם ברחוב?"

"כן" תמהתי...."מה......?"

"אז... היא.... ספרה לי... שחיי ארוכים... כחיי שרה...."

חיי שרה, נשמע לי ארוך, אז החלתי נרגעת...

היא שוכבת מולי מחוברת למכשירים וצינורות...מדי פעם ממלמלת אבל בעיקר נרדמת פתאום ושוקעת לשינה עמוקה של כמה דקות.

אני מתבוננת בה. צבעה התבהר...פעם היא הייתה כל כך שזופה. מושא קנאת חברותיה (האמהות האחרות) ועכשיו בהירה, בהירה, לא ראתה שמש מזה זמן מה. מאז שהחל גופה להיחלש.

אני מסתכלת בציפורניה נקיות מלק, אצבעותיה של אישה חזקה מהחיים.

 אנחנו לא דומות אני חוזרת ומזכירה לי.

אני מושיטה יד מגששת על המזרן שלה מחפשת את ידה, מבלי שאכאיב לה חלילה. מגע ידיה מפעים...אימא שלי. אחיזתה חזקה, חזקה. אני שמחה וחושבת שאם אחיזתה כל כך חזקה, גם אחיזתה בחיים תהי כך.

היא פוקחת עיניים. שפתיה יבשות. היא מרמזת שאגיש לה את השפאדל עטוף בבבד שמונח בכוס מוכן ללחלח את שפתיה ופיה. אני עושה כן ושמחה על הזכות להיטיב עימה.

רק אתמול ניהלנו שיחה כל כך עמוקה שתפסה נפח בריאות וקשה היה לנשום. ולה קשה היה במיוחד ריאותיה נלחמות בסרטן המאיים ובסוף כל שתי מילים היא נשמה נשימה מחרחרת...

"מחר ניתוח..." אמרה כמי שמציינת את היום בו כל בעיותיה יפתרו. האמנתי. ילדות מאמינות לאימא!

היום ניתוח...אימא ישנה שינה עמוקה מנותקת טוטאלית מהגוף שלה , כי אחרת איך יתכן שמוציאים ממנה ריאה והיא תסכים לכך?

"הסרטן מתפשט הלאה...." אמר המנתח, "יתכן שבסיום ההחלמה נצטרך כימותרפיה והקרנות..."

מהנהנים, נסינו לבלוע את בשורת איוב.

"מחר ניתוח...".(אני משחזרת לעצמי בראש את נימת האופטימיות בקולה וזה מעורר בי חיוך מריר)...זה לא עזר אימא...יש גרורות!

אימא לא יודעת...היא שמחה שהתעוררה מן הניתוח!

"אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ."