אימאל'ה

אימאל'ה!

זהו סיפור של יום הולדת שהחל בליל חורף קר וגשום, לפני 59 שנה ליתר דיוק, והחלטתי לכבוד חגיגות השמחה שלי על כך, לשתף אתכם בו.

קול תקתוקו של שעון המחוגים הגדול שהיה תלוי במסדרון ארוך ואפלולי, לא הגיע אל רחם אמי.

בשעה שהמחוג הגדול עמד על 12 והקטן על 2, התקדרו להם השמים בעננים שחורים, וזרזיף דק של גשם חלוש החל לרדת.

הסערה שהתרגשה בחוץ לא הפריעה לי לשכב נינוח, בעיניים עצומות ובעונג רב, בתוך סביבה מימית חמימה ונעימה תוך התעלמות מוחלטת מקולות הרעמים העמומים שחדרו את המעטה הרך שסביבי.

רגל על רגל, התענגתי על החיים חסרי הדאגות שהקנתה לי שהותי ברחם אמי.

חייתי את הרגע המתוק הזה עד תומו, סוחט כל טיפה ממנו ואז מתוך כל השלווה הסטואית הזו, בין הרעמים שבחוץ לבין קולות רקע לא ברורים של אנשים, משהו לפתע טלטל אותי בחוזקה.

היה זה משהו מוזר ורב עוצמה. סוג של אירוע מאוד לא ברור אבל מפחיד עד מוות בעוצמתו.                                                                           

המעטפת שסבבה אותי, זו שהקנתה לי תחושה של הגנה אין סופית, התכווצה לה פתאום ללא כל אזהרה מוקדמת, ואנחה עמומה שלא ניתן היה לטעות בכאביה, ירדה מהקומה שמעליי, (קומת הריאות) דבר שגרם לי להתכנס בתוך עצמי באינסטינקט הישרדותי.

המעבר מחיים של נוחות ונינוחות, היה חד וחותך כמו סכין.

בניסיון להכיל את האירוע המזעזע, קפאתי בפחד תהומי תוך תפילת "כל נדרי" חרישית.. ואז שוב אירעה התכווצות והאנחה השנייה כבר שינתה דציבלים ובעוד אני מחייג למשטרה לדווח על רעש חריג, מסכן שמיעה, החלו לפתע המים החמימים שהקיפו אותי מכל עבר, לבעבע להם, כאילו מישהו תקע מזלג חשמלי בכדי להרתיח אותם.

תחילה היו אלה בועות קטנות, ואז הן התחזקו, גדלו וגעשו, ומבלי שהבנתי מה קורה, מפלס המים החמימים שעטפו אותי, החל לרדת כמעט באחת, דרך מה שנראה כמו פתח של ניקוז שנפתח לו כמו מעצמו.

לא זכרתי שבקורס להכנה ללידה מישהו דיבר על זה.

חשתי כיצד גם אני נשאב בכוח אל עבר אותו פתח ניקוז, פתח שהיה חשוך, צר ובעיקר לוחץ.

הרבה זמן לחשוב לא היה, ולמעשה איך יכולתי בכלל לחשוב על לחשוב, בשעה שהראש שלי נתקע לו באותו מעבר צר וחשוך, שסגר עליי כבמלחציים.                                           

תחושה של מחנק ערפלה את חושיי.                                                                                   

אומרים שכשמישהו נמצא במצב של סכנת חיים מוחשית, חולפות תמונות מאלבום חייו לנגד עיניו, אז אני יכול לאשר שזה נכון, אלא שבסיפור שלי היו לי בסך הכול שתי תמונות יחידות וסרטון קטן באלבום הזה.

תמונה הראשונה שחלפה לנגד עיניי הייתה תמונה אחת שבה הצטלמתי עם ים של מיליונים שנראו בדיוק כמוני, רק שאז עוד היה לי זנב לא מוסבר מאחוריי, כאשר התמונה שצולמה לאחריה הראתה שהתעלפתי בשעה שמצאתי את עצמי נדחק בכוח רב יחד אתם, ממש כאילו הייתי פרט בודד מעדר בקר מבוהל, אשר נדחק בכוח אל עבר שערי מכלאותיו.., ואז רץ לו איזה סרטון שהראה לי את עצמי, לבד, שוחה כמו איזה מטורף באיזה מעלה חשוך, ממוקד מטרה ומגייס לצורך כך את כל האנרגיות הזנביות שלי, וכל זאת מבלי להבין כלל על מה התחרות הזו ומי זה שארגן אותה ואיזה גביע בדיוק אני הולך להניף אם אנצח בתחרות הזו בכלל?

ברור שניצחתי, אבל כשבאתי לעלות לפודיום המנצחים בכדי לקבל את הגביע, מצאתי את עצמי מחייך מאוזן לאוזן בסיפוק לא מוסתר, מעברו השני של איזה קרום לא ברור, קשור לאיזו גרגירה יפהפייה שרק לימים הבנתי ששמה ביצית, אשר חפרה לי שעות על איזה מסע ביוץ בחצוצרות או משהו דומה שעברה היא, לפני שפגשה בי. 

אפשר לומר שאם הייתי מתרגם זאת לשפת היום, אז זו הייתה הפעם הראשונה שקיימתי יחסי מין כיחידה עצמאית שלא על דעתי ולא בידיעתי....   

שתי התמונות הללו והסרטון הקצר, חלפו במחשבתי כהרף עין, כאשר קצב האירועים שהתרחשו במציאות של האירוע האלים שנקלעתי אליו שלא מרצוני, כבר לא אפשרו לי יותר למצוא את הזמן העודף, בכדי להעלות עוד כמה זיכרונות מבית אבא.

כוח לא מוסבר שהחל לדחוף בעכוזי, דחק אותי פנימה כלפי אותו מעבר צר וחונק, דחק ולא הרפה.                             

בשנייה שרציתי לצעוק: טוב למות בעד ארצנו... תחי מדינת ישראל... וטרומפלדור אין עליך!...

נחלץ לפתע ראשי מן המצר, ואור גדול סימא את עיניי העצומות.                                                                             

הייתי בטוח שהגעתי לגן העדן ואלוהים בכבודו ובעצמו מאיר עליי עם פנס, אבל בחלוף דקה אחת בלבד לערך, הבנתי מהקול עם המבטא הרומני של אותו "אלוהים", שכנראה הגעתי לגיהינום...

"הראש בחוץ!... הראש בחוץ!" צעק הקול והוסיף וצעק ושוב במבטא רומני כבד: "תלחצי! מאמי... תלחצי!..." ומאמי לחצה אכן, לחיצה אחת חזקה, ואני נפלטתי כאילו נוריתי מלוע של תותח, היישר לידיים שעירות, בטוח במחשבה שאכלתי אותה עד העצם כי נולדתי ברומניה.

פלטתי אנחת רווחה ענקית מתוך מחשבה שהכול כבר נמצא מאחוריי, אלא שלרומני הזה היו תכניות אחרות.

אותן ידיים חזקות ושעירות שהדיפו גם ריח חריף של תרופות, אחזו בכפות רגליי והניפו אותי אל על כתרנגול כפרות.

הפוך, המום וחרד לבאות, החל השעיר הזה להכות אותי על הישבן. פלאסק... פלאסק!...

הלו!.. למה מכות? מה קרה?... נשבע לכם זה לא אני!!!...

וזה לא עזר.

בפלאסק השלישי נשברתי. הודיתי בוכה בכל אשמה שנקשרה לעבר להווה ולעתיד שלי והייתי מוכן גם לחתום על כל נייר רק שיפסיק להרביץ.

התחלתי תוך כדי בכי,  לקלוט את מצבי החדש בעולם אליו נזרקתי.

בכיתי כפי שלא בכיתי, לפחות חמישה חודשים קודם לאירוע הטראומטי הזה שחוויתי כך סתם, בכיתי מעצב על הפרידה מאבי, ובכיתי משמחה על הניצחון המתוק והמפגש עם ביצית אבל ובעיקר בכיתי  על כך שגורשתי מרחם אמי, גן העדן הנפלא שלי, על לא עוול בכפי.

הבכי כנראה עשה את שלו.

יד רכה ומרגיעה, אחזה בי ועטפה אותי במגבת חמימה.

לאחר מכן הניחה אותי בעדינות כשפי על איזו תלולית רכה ונעימה, מול איזו בליטה חומה, אשר נתקעה לי בעין ושלא הייתה מובנת לי פשרה, והיא, ואני חייב לציין זאת, עשתה את העבודה.

היא הרגיע אותי מן הבכי, במלוא מובן המילה. 

    "איזה גבר ילדת!" עוד שמעתי מישהו אומר ברקע, אבל אותי כבר כלום לא עניין.

נרדמתי כתינוק בעריסתו, עייף מלהבין להיכן הגעתי ולאן אני הולך מכאן, והאמת הייתה שגם לא כל כך היה אכפת לי מזה.

שלושה ימים לאחר מכן, כבר התוודעתי מקרוב לחיים החדשים שציפו לי מחוץ לרחם אמי.

אז עוד לא הבנתי שהגעתי לגיהינום.

אותו יום ארזנו תיקים לבד והגענו הביתה אבא אימא ואני, שם חיכו לי שני נוקמים פוטנציאליים ושלא באשמתי.

אחי עם תובנה שגזלתי ממנו את אימא שלו, אבל המפחיד יותר, היה איזה פרצוף מזוקן לבוש בשחורים עם איזו סכין חדה בידו האחת וכיפה שכתוב עליה דוד המלך ... וצוחק...

אימאל'ה!...