"היו זמנים"/ ברק ויס

מוקדש לאלה התקועים איפושהו מאחור. עד היום כשאני פוסע ברחובות הטיפוסיים של תל-אביב, אני נזכר בערימות החול הנהדרות שהיו לי לשעשוע בילדותי. איך טיפסנו על ההרים ומדי פעם קריאות: "האוכל מוכן!" שצעקה אלי אימא בעודה לובשת לגופה סינר, מגיעות לאוזני תוך כדי משחק. אמי הייתה, היחידה בנשים שאהבתי, אישה היא היצור היחיד היכול להפיל מלכים. לא שאני משווה את עצמי למלך, אבל העיקר הדימוי. כאשר אני עובר ליד בית-הכנסת הישן, אני נזכר כיצד אבי היה חוזר מרוח בניחוחות של דגים מלוחים. ואילו אני בתור ילד קטן, חומק מפניו המצחינות. היו זמנים. היום, מטחנת-הבשר שונה מפעם, הלבוש אחר, סרחונות הדגים המלוחים שונים, בתי-הכנסת. אוי, בתי-הכנסת זה כבר סיפור אחר. בהמשך אותו יום, פסעתי ליד חנות בגדים משגשגת ונזכרתי בפעם, עבד שם פרצל הסנדלר. ונזכרתי שאביו מת, אחותו מתה-שלא לדבר על אמו שנדרסה (עליה השלום). שוחחתי עם עמיתי מהשוק, הוא עוסק במכירה של דברים שאינם נחוצים לקנייה. שוב זיכרון-ילדות הציף אותי כאשר ראיתי את בטנו-השמנה. אגב, הוא שוקל 140 ק"ג : משקל מסוכן מאוד. הוא מסוגל לאכול בין שש לשמונה פנכות הגונות של מרק רגל או עדשים, או כל מרק של פעם אחר. דבר המזכיר לי איך פעם ידעו להכין מרקים. פשוט שונה לחלוטין מהטעם של המרק הנפלא של מנדלה מהשוק הסמוך. אח...פעם ידעו להכין מרקים. שלא לדבר על גזוז. מה שיש היום זה לא גזוז. לפתע, מול עיני קשישה חולפת ברחוב. נזכרתי איך כמעט נישאתי ועכשיו אני מצטער שלא. הלא מי תגיש לי אוכל? תנקה? תבשל? והנה כמו מתוך תפילה, מהלכת מולי עלמה חיננית חמושה בחיוך. ואני קורא לה. לפי סיבוב גופה הבחנתי שהיא חסרת-אונים בשיחה. אגב, בזמנו, הייתי גיבור. היינו במועדונים (אה, פעם היו מועדונים. היום? סיפור אחר). והנחתי ידי על תמרור הרחוב – שהשתנה גם הוא – ואמרתי: "גבירתי, התרצי לבשל?" המחשבה בראשי ריחפה. ראיתי כיצד אני יושב בביתי, לוגם גזוז שאשתי הטריה מגישה לי. זועף בה על השינוי המזערי שחל בגזוז מאתמול והיא כמלאך-מושיע מגישה לי קומפוט כפיצוי. ובתמורה היא תקבל משחק-הגון של ג'ולים (כאמור הייתי כביר בזמנו בג'ולים, שלא לדבר על גוגואים-זה כבר סיפור אחר). והנה, סטירת-לחי החזירה אותי למוטב. אשתי פנתה לכיוון הרחוב שהתמלא אספלט וחנויות ונזכרתי איך פעם נשים סטרו טוב יותר.