אומרים שהיום הוא חג האהבה אז מה יותר נכון מלספר לכבודו סיכום קטן לסיפור אהבה גדול ...
שלושים וחמש שנים אחרי, והאהבה אותה אהבה.
ולא שגיליתי לפתע את האור בנושא. הוא הולך אתי תמיד מאז שהכרתי אותה. פעם חזק יותר ופעם חלש, ואפילו נדמה היה לפעמים שהוא נעלם, אבל אז כאילו ממקומות לא נודעים, שוב התגלו מקורות אנרגיה עלומות, דבר שלימד שמעולם הם לא התדלדלו.
35 השנים הללו מתחילים בשבילי בתאריך ה 12.02.1980. יום שלישי בשבוע פעמיים כי טוב.
אותו בוקר התעוררתי אל זרועותיה החמות של שמש חורפית כדי לחגוג את יומי האחרון כאדם אגואיסט וחופשי לנפשו ולדעותיו.
לוח הזמנים אותו יום היה צפוף ולא גילה כלפיי כל גמישות.
08.00 ארוחת בוקר מהירה. 08.15 כוס קפה זריז. 08.30 יציאה מהירה לרחוב העצמאות בחיפה בכדי לחפש איזה ספר צמרת זול לימאים וחתנים. עד 15.00 חזרה. 15.15 עלייה על מדי חתונה. 15.30 חזרה לחיפה לסלון כלות בהדר בכדי לאסוף את הצלע הנשית שלי לבושה בלבן. 17.00 הגעה אל בית דודתה, דליה, כתחנת המתנה מתוחה לשעת השין.
הלו"ז מצא אותי ב 12.00 מכתת עדיין את רגליי ברחוב העצמאות בין זונות שלאחר משמרת לילה לבסטות מבריחים, מאבד תקווה למצוא ספר שיכין אותי לאירוע.
12.30 נכנסתי למה שנראה לי כספר צמרת והסברתי לו שזו תספורת לחתונה.
חיפשתי הנחה לחתן, קיבלתי נקניקייה.
13.15 שילמתי מחיר מופקע על הריסת ראשי ומיהרתי לחזור הביתה.
14.00 עמדתי מול המראה ולא מצאתי חן בעיני עצמי. אפילו הפן לא הצליח לסדר את ים הגלים המדורגים שיצר ספר ימאים צולע על ראשי. לקחתי מספריים ומסרק ועשיתי תספורת עצמית לתספורת המקצועית ומיהרתי ללבוש את בגדי המלך החדשים.
16.00 דהרתי עם הפורד אנגליה 63 שלי אל סלון הכלות האקסקלוסיבי בואכה הדר. מצאתי את גברתי ישובה תחת מכונת ייבוש הביצות, מתרגשת לראות במראה מה ייצא ממנה לאחר שמונה שעות תספורת שעברו עליה.
רגע של הלם היה כשגיליתי שקומת התסרוקת שלה עברה את העשרים ס"מ.
16.30 מיהרנו לבית דודתה לנסות ולשבור את הפרגולה שנבנתה מעל למצחה ללא אישורים מתאימים.
סיגריה נדלקה בסיגריה, קפה נמזג כמים והמתח גאה.
18.30 יצאנו מבין הריסות תסרוקתה אל מכונית פורד אסקורט שנת שבעים ושלוש מנוע גמור של חמי לעתיד לבוא, כאשר גיסי לעתיד ישוב בה וצופר לנו לרדת.
ירדנו.
כל הזמן בדקתי שבאמת מהפרגולה שהייתה מעל לראשה, נשארה רק מרפסת שמש קטנה.
18.45 הגענו אל בית הכנסת "אליהו הנביא" שבקריית אליעזר חיפה.
לא באנו לתפילת מנחה אותו ערב וגם לא לתפילת מעריב. באנו לחתונה.
במהלך הנסיעה הקצרה עלו בזיכרוני תמונות מפגישתנו הראשונה.
אין פגישות כאלה.
אני ליד מנגל בליל חורף קפוא, והיא שבאה כאורחת לאכול בשרים על האש, נפעמת מאישיותי הכובשת. בסוף התקוטטנו מילולית בגלל איזה נקניקיה שעמדה בינינו ונפרדנו בכעסים זו מעם זה. ואז, שבוע לאחר מכן התנצלתי בשמי ובשם הנקניקייה, מבלי להבין את המשמעות העתידית שלה לגביי, למעשה... והיא ניצלה את ההתנצלות ואת תמימותי ובאה להתנחל לי בחדר. אחר כך היא התנחלה לי בנשמה, ואז עברה ללב ונתקעה שם ולא יצאה ממנו יותר...
רגע לפני שהגענו לבית הכנסת פרצתי לפתע בצחוק שגרם לכלתי לחשוב שמשהו השתבש אצלי בראש.
נזכרתי פתאום בארוחת האירוסין "החגיגית" שלנו, בה ישבו הוריה והוריי בצהרי שבת חמימה, אשכנזים מול ספרדים והתחרו ביניהם על צלחת מרק רגל חמה ומג'דרה, מי יצליח להפריד בינינו ראשון, עד שקמתי והודעתי להם חגיגית שחתונה תיערך כך או אחרת, אתם או בלעדיהם, באולם שמחות או ברבנות, כך שכל מה שהתבקש מהם היה רק שיודיעו לנו איך הם משתפים בה, אם בכלל...
19.00 האסקורט עם שלושת הבלונים אדום, צהוב, כחול, עצרה בכניסה של הבית כנסת.
19.01 יצאתי ורצתי ישר אל עבר זרועותיה הפתוחות של החברה הקודמת שלי, מבלי לשים לב שרעייתי לעתיד עומדת לקפוץ ראש ממרפסת השמש שפיארה את מצחה.
עוד רגע ואין חתונה.
19.02 ניתקתי את עצמי מן האקסית ורצתי חזרה אליה, לאחוז מחדש ביד אהובתי ולפייסה.
שלום-הבית חזר למרות הסדקים הקטנים שהתגלו בגג.
האווירה בבית הכנסת הייתה חמה עד חמה ביותר.
האורחים נחלקו לשני מחנות, לאשכנזים ולספרדיים כשברור היה מעל לכל ספק שהספרדים מנצחים בכמות.
20.00 נשיקות וחיבוקים, וכן גם צהלולים חרישיים בכדי לא להבהיל את האשכנזים, ליוו אותי בדרכי לחתום על כתב הוויתור שלי, על כל מה שהייתי בחיי עד נכון לרגע ההוא.
20.02 באווירה מבודחת לעיני עדים הצהרתי על 360,000 לירות ישראליות כהתחייבות על חשבון כספו של אבא שלי שאשמור לכלתי אמונים לנצח. אבא שלי החוויר ונזקק לכוס מים קרים. חמי לעומתו שפשף ידיים בהנאה. העתיד נראה לו ורוד.
20.30 הכתובה נחתמה ונסגרה אז קמתי ללכת.
20.31 לאחרים היו תכניות אחרות. אבא שלי נעמד לצדי בימין שלי וחמי בעתיד הקרוב, לשמאלי, ושניהם תפסו בזרועותיי בנוהל מעצר חשוד. ניסיתי להתנגד. הם הפכו לאלימים יותר.
20.35 הובלתי על ידם אל השטיח שהוליך למרכז בית הכנסת. כל הדרך חייכתי מנסה לא להסגיר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בי וממלמל: לא בגדתי... לא בגדתי!...
20.40 הגעתי בצעידה אטית למזבח שם חיכו לי רב, ספר תורה, אחי, אחותה, אחיה, אמי, אימא שלה והיא עצמה וגם בקבוק יין.
20.41 נכנסתי מתחת לחופת פרוכת 4*4 מ"ר שאחזו בה ארבעה אורחים אשר פרשו אותה מעלינו בגבהים שונים. אני עמדתי בצד של הנמוך שביניהם.
20.45 הטקס התחיל. הרב בירך הנשים הסתובבו סביבי 7 פעמים והנמוך הוריד את ידו בכדי לגרד בעינו וכל הטקס נעלם לי. כשהנמוך שוב הרים את ידו, חזרתי חזרה לעניינים. נתתי לכלתי יין שברתי את הכוס ובאתי לנשק אותה כדת משה וישראל ואז הכול נעלם לי.
20.59 הפרוכת נפלה על ראשינו וארבעת אוחזיה, רצו זבי ריר לעזרת הנשים לתפוס סנדוויץ' פסטרמה לפני ש 246 האורחים האחרים לא ישאירו פרור.
מיעוט אשכנזי רעב, הצטופף בבהלה ליד לוחות הזיכרון של התורמים של בית הכנסת ולא העז לנסות ולהגיע לפסטרמה.
21.10 אשתי הטרייה החלה למלמל הברות בלתי ברורות כגון "הם עוד יראו אצלי!!!... הם עוד ישלמו על זה!!!... וכו' וכו'.
21.13 רציתי להרגיע אותה בסנדוויץ', אבל אנשים רעים דחפו אותה במדרגות עם סנדוויצ'ים בידם, ולא אפשרו לנו לעלות.
21.20 רעבים ועצבניים התכנסנו לצילום משפחתי עם הצד האשכנזי באירוע שעדיין הצטופף לו מבוהל במבואה לעזרת הנשים.
ראיתי איך שרירי פניה של אמי נעים באופן לא רצוני ומעוותים אצלה חיוך של שמחה מעושה. רק אלה שזכו לסנדוויץ' חייכו, השאר בהו בצלם בפנים חתומות.
21.30 הצלם התעקש על כמה צילומים בניסיון להוציא מהם חיוך שיסתיר את לוחות הזיכרון של התורמים לבית הכנסת, אלא שאז ראינו את דליה, הדודה שלה, רצה עם עוגת החתונה שלוש קומות קרם, אל מחוץ לבית הכנסת. לא רדפנו אחריה. שתיקח מה שהיא רוצה. הפכנו לאפאטיים.
21.35 באה המשטרה בכדי לסגור את האירוע. ראיתי את הרב עושה פרצוף של עובר אורח תמים, מנשק את מזוזות השערים ונעלם בחושך לתמיד. עקבותיו אבדו לנו לנצח. ולא דיווחנו למשטרה על שום דבר חריג. רק רצינו כבר ללכת משם.
21.40 נכנסנו לפורד אנגליה 63 ומיהרנו לאולם חתונות בהדר, בכדי לברך זוג אחר שאשתי הטרייה הכירה בסלון כלות והחליטה להפתיע אותם. הפתענו אותם.
22.30 נפרדנו מהם לשלום ונסענו לכיוון מלון דן כרמל. בדרך אספנו טרמפיסט שנדהם להיכנס לרכב של חתן כלה טריים שעצרו לו טרמפ.
23.00 נחתנו במלון. הלכנו לקבלה וביקשנו סנדוויץ'. ריחמו עלינו ועשו לנו חביתה.
23.20 הלכנו להתקלח. 17 חפיפות ומרפסת השמש שנבנתה מעל למצחה, לא זעה ולא נדה.
ספריי טוב שמו לה, ספריי בטון. עד היום אני מחפש איזה חברה ייצרה אותו.
24.00 יצאנו מן המקלחת והלכנו לישון עייפים ומחובקים זה בזרועותיה של זו בידיעה שהכול מאחורינו...
יום חמישי, הבוקר, 12.02.2015, קמתי אל גשם ורוחות סערה, נפרד בגופי באי חשק בולט מחום גופה של האישה שנמצאת לצדי, לידי, מעליי ומאחוריי, כבר שלושים וחמש שנה.
התיישבתי על שפת המיטה והבטתי בלב מתרחב בפניה שאולי השתנו מעט עם השנים, אך עדיין משקפות לי מבע כשל נערה מתפנקת שרק רוצה למשוך עוד קצת את שנת נעוריה...
ואז, כשליטפתי ברוך לשיערה והבחנתי באותו חיוך קטן וממזרי משהו, אשר שנים מתפשט לו על פניה מתוך שינה כל אימת שליטפתי לראשה, הרגשתי כאילו התגלה לי סוד שהיה גלוי לפניי כבר 35 שנה.
גיליתי משהו שהסביר לי בפשטות, כיצד זה ייתכן ששני עולמות, השונים כמעט באופן מוחלט זה מזה הן בתכלית והן מהות, מצליחים למרות הכול להסתובב כבר שנים ארוכות, גם סביב עצמם וגם סביב עולמו של האחר, תוך כדי שמירה אינסטינקטיבית על איזון כוחות ביניהם, גם בעת התקרבות וגם בעת התרחקות, בהרמוניה כמעט מושלמת.
המחשבה שחלפה במוחי חידדה את ההכרה אצלי שכל השנים הללו שעברו עלינו ביחד, לימדו אותי להבין שהאהבה הראשונית, גדולה ככל שתהא, היא רק חלק, אמנם מרכזי, מתהליך ארוך ומתמשך בחיי הזוגיות. גשר ראשוני שמאפשר חיבור רוחני בין ישויות נפרדות, עצמאיות ואגוצנטריות בחייהן ובמחשבתן, ולא מושלמות בעליל, ובעזרתו לקבל זה את זו כמות שהם, לפחות בתחילתו של הקשר זוגי... והרגש הזה, אותה אהבה, היא סוג של גשר מיתרים תלוי, אשר שלושה מיתרים מרכזיים קשורים אליו בקשר אמיץ. מיתר הכבוד, מיתר החברות ומיתר האמון, והמיתרים הללו הם אלה השומרים על יציבות הגשר הזה, גם בסערות הרסניות שהחיים מזמנים לנו בדרך, במיוחד כנגד האויב הגדול שפועל כנגדו עם כל מחלוקת קטנה שעולה בינינו. האגו.
ההבנה שבאה עם השנים, לימדה אותי בפשטות שככל שרמת הוויתור עליו עלתה, דבר שכרוך בעבודה עצמית קשה, כך גם שלושת המיתרים הללו התחזקו מה שהפך את הקשר הזה שבינינו לחסין כמעט כנגד הכול...
הבטתי הבוקר בפניה המחייכות מתוך שינה, וחייכתי לעצמי.
היה זה חיוך של הכרה וידיעה ברורה שבאותו ערב יום שלישי ב 12.02.1980, שלושים וחמש שנים לפני, חתמתי ביד בוטחת ובתחושה פנימית עמוקה, לעיני עדים ואלוהים, על ברית נצח ביני לבינה, ברית של אהבה. אהבה שהביאה ילדים לעולם ואתמול גם הביאה את נכדי הראשון אל חיקינו.
