עדיין

עדיין 

עֲדַיִן מְחַפֶּשֶׂת נְקֻדַּת מִשְׁעֶנֶת, רַק נְקֻדָּה אַחַת

תַּסְפִּיק לִי, מְמַדַּי צְנוּעִים, שְׁאִיפוֹתַי סְבִירוֹת

גִּילִי מְתַעְתֵעַ, אֲנִי קָמָה בְּרוּחַ צְעִירָה מְאוֹד

וְגוּפִי מְסַפֵּר לִי בִּמְהִירוּת אֵיפֹה הָאֱמֶת: שֶׁ

בַּמַּעֲבָר הַזֶּה מֵרוּחַ לְגוּף אֲנִי תְּפוּסָה זְמַן לֹא

בָּרוּר מַטְרִיד וּמְכַרְסֵם, כל דַּקָּה דַּקָּה שֶׁ

בּוֹרַחַת מַשְׁמָעוּתָהּ מִתְרַבָּה כְּמוֹ הָיְתָה אֶלֶף

הַפָּנִים לַדַּקָּה שֶׁלֹּא אַכִּיר. עֲדַיִן הָרָצוֹן חַי וְ

קַיָּם בִּי כְּאִלּוּ הַכִּשָּׁלוֹן לֹא הֵאִיר לִי פָּנִים

עֲדַיִן

עֲדַיִן כָּאן וְעַכְשָו, עֲדַיִן הַנְּקֻדָּה שֶׁלֹּא

מָצָאתִי קוֹרֵאת לִי מְפַתָּה לְהֶמְשֵׁךְ

וַאֲנִי מַמְשִׁיכָה הָלְאָה

חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁמָּא זֶה

מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל 

/ ©רבקה ירון