"בסדר ירדן, אני מבין מה את מחפשת. משהו שאני לא, וגם לעולם לא אהיה. את רוצה את הבחור הזה שנועל סנדלי שורש ומטייל בארץ ישראל ומנגן על גיטרה, ומגיע מקיבוץ או מושב בצפון. לוחם שאוהב את ארץ ישראל. אבל אני, לא מתלהב במיוחד מהנופים של הארץ, ואת יודעת שאני אוהב לטייל, מאוד, אבל לא כל שלולית בארץ מרגשת אותי ואת העתיד שלי אני רואה מתגשם בארץ אחרת".
זה מה שאמר לי ניר, קצת לפני שנפרדנו, ולפני שידעתי באמת שאנחנו הולכים להיפרד. ניר שהיה חבר שלי במשך שנתיים וחצי ועל אף שביצע תפקיד חשוב בתור קצין במודיעין חיל האוויר, למדינת ישראל לא הייתה שום משמעות עבורו. והאמת שגם לא עבורי, במיוחד לא בתקופה שהייתי חברה שלו. כן בתקופת הילדות, כשנכנסתי למין מאניה ציונית וקראתי את שרה גיבורת ני"לי ואת הבכור לבית אב"י והושפעתי עמוקות מהסרט על חנה סנש והגשתי עבודת חקר על הרצל. אך בכל השנים שלאחר מכן מאנית הציונות הלכה ודעכה ובגיל 21 ידעתי שאין קשר ממש ביני לבין הלאום שלי, ובכלל, לאום זה עניין מומצא ומדומיין ופוגעני. ובגיל 21 הייתי גם חברה של ניר. וחלמנו יחד איך נעבור להתגורר בכל מקום שהוא לא כאן. לפחות לתקופה. כי העולם הגדול כל כך קסם לי, וכשנפקחו עיני לנפלאות אירופה ולחופש והפשטות של ארצות הברית, ידעתי שכאן הכל כנראה קטן מידי וצפוף מידי ואולי גם עלוב. בשלב מסוים נעצבתי כל כך, על החיבור שהיה ביני לבין מולדתי ונשבר, תהיתי כיצד בעבר טענתי שאני אוהבת את ירושלים עד עמקי נשמתי ואהבתי לטייל שוב ושוב בגבעותיה ולתאר אותה על גבי הדף. אך ירושלים הפסיקה להקסים את נשמתי, אף על פי שניר עצמו היה די מאוהב בה, אני השמכתי לראות בה את היופי אך נשבתי בקסמיהן של מחזרות עוצמתיות כמו פריז ופראג. הבנתי שהחיבור לכל מה שקשור לכאן ממזמן נדם.
אבל כשניר תיאר אז באוזניי, את הבחור האידאלי שבראשי, הבחור האידאלי שהוא לעולם לא יהיה, לא יכולתי שלא לראות לנגד עיני את דמות הצבר. זו של עמוס עוז ומאיר שלו. זו שצייר השיח ההגמוני בתרבות הישראלית, שנים רבות לפני שנולדתי, והתגלם באבי ובסיפורים נשכחים. ובכל פעם שניר הכריז שהוא לא מתחבר לישראל בשום צורה, אני טענתי שגם אני לא, אבל אז עצרתי את עצמי לרגע, והוספתי שבעצם כן. כלומר, אני מתחברת לישראל אחרת, ישראל של פעם, היישוב הישן, הקומונות ותל חי והשיתופיות וההתקבצות סביב אידאל. אבל כמובן שמיד לאחר מכן ביטלתי את אמירתי והזכרתי לעצמי ולו, שהחיבור הזה הוא חסר חשיבות, ולא משנה, כי דבר לא נותר ממנו, ואני וודאי נולדתי בתקופה הלא נכונה.
ועדיין, כשניר ידע אז, יותר טוב ממני, לתאר את כל מה שאני רוצה, וכל מה שהוא לא, הבנתי גם אני שניר לעולם לא יעטה את דמות הצבר. ונזפתי בעצמי על הרצון המוזר והמיושן שלי לאהוב צבר. וניר המשיך את נאומו הקצר והזכיר לי בעוקצנות "אם את רוצה מישהו כזה אין לך מה לעשות איתי , את תהיי חברה של אמיר".
ניר בקושי הכיר את אמיר, רק מהסיפורים, הוא ידע שהוא לומד איתי באוניברסיטה, ושיש בו רוח חלוצית ויוזמה והוא מטייל בארץ ולובש מכנסי חאקי כנראה בביתו שבמושב, אך ברוב הימים באוניברסיטה בגדיו מחויטים הרבה יותר ואני לא ממש מזהה את הזיעה על חולצתו והחספוס שבעורו ופניו. אבל ניר צדק, אמיר הוא הצבר של המרחב והזמן בהם אני חיה. והאמת אומרת שחיבבתי את אמיר ונמשכתי אליו כבר לפני זמן רב, והוא נמשך אליי והביט בי אבל כמה דקות לאחר מכן גילה שיש לי חבר, קצין במודיעין חיל האוויר, וענה בתגובה " או אה..." כמי שמתרשם ומקנא וגם קצת מזלזל וודאי חשב לעצמו: הוא אולי קצין במודיעין חיל האוויר אבל אני הייתי קצין בדובדבן ואני ממשיך בעשייה ולא מוותר לה, וספרייתי הגדושה מוכיחה את התמצאותי ובקיאותי והתעניינותי בארץ ישראל והחייאת ערכי החזון הציוני הנשכח. קומונארי,מנהיג אקטיביסט שחולם על חיי קבוצה והגשמה. אך אמיר כמובן לא מצהיר שהוא צבר, ובכלל, היום להיות פטריוט זה ממש לא באופנה אלא אם כן אתה חלק מהציונות הדתית, ואמיר הוא פעיל של מפלגת העבודה. אך בסתר ליבו ובמרווח שבין הספרים בספרייתו, הוא יודע שהוא הגלגול הנוכחי המוזר של דמות הצבר.
עד שהשכלתי להיפרד מניר ולהתנתק מהאהבה העמוקה, נתפס אמיר על ידי בחורה אחרת שידעה לזהות בו את הניצוץ, ואנו נשארים ידידים מעט מרוגשים ומשאלותינו הכמוסות ממשיכות להישלח בהבזק זעיר של מבטים מתארכים ומתבלבלים בקורסי חובה ואולמות גדולים.
והיום בכל אופן זה סיפור של מגדלים לבנים מפלצתיים ודירות יקרות מידי שאין להן קונים, וקניונים ושלטי חוצות ועצים עצובים בגני שעשועים מפוצצים בילדים שטחיים והורים משועממים שצופים בריאלטי ומשתיקים את הרעש עם יובל המבולבל.
הוא אחז בי וליטף את פרק ידי. אני אחזתי בתפוח האחרון שנשבעתי לקטוף היום. וכמו שנשבעתי שזה יהיה התפוח האחרון, נשבעתי גם שהוא שאוחז בידי יהיה התפוח הראשון והאחרון שאנגוס בו. הוא, אמיר, הוא התפוח. פרי עץ הדעת, הוא החטא והשופט לספרים, לספריי, לסיפורי, למאוויי ותשוקותיי ושיריי. השמש הלכה והיטשטשה אל תוך השמיים הכחולים שעד לפני מספר דקות עוד בהקו ועתה הפכו לחיוורים מעט, ספוגים כתום וצהוב וחיוך של גבר רך וחסון שאוחז בי ומלטף את פרק כף ידי. לא הבנתי איך קרה הדבר, מה גרם לו לשבור את המרחק ולגעת בי. נראה שגם הוא לא הבין, ובמרחב שבין חולצת הטי הכחולה והמיוזעת שלו לבין הגופייה הלבנה והמלוכלכת שלי, שררה שתיקה של הודאה. כנראה שהגיע הרגע בו האמת חייבת להיאמר, ופרי עץ הדעת כבר ננגס ממילא, אז למה שאנחנו עכשיו נמנע מעצמנו חטא שכבר נעשה?
כל כך אהבתי את המכנסיים הרפויים שמעטרים את הרגליים השחומות והשזופות שלו. במקור צבעם היה חאקי אך עם הזמן הפך הצבע לדהוי ומלוכלך ומוכתם, אך תמיד נשאר חופשי ואצילי וגברי. כל כך רציתי לגעת במכנסיים הרפויים שלו ולהניח את ידיי שמלוכלכות מיום הקטיף במרחב הבד המזמין הזה שחוצץ בין גופו לבין הנוף. רציתי גם להתמסר לגמרי לאחיזתו ולהתרפק על עמידתו האיתנה בעוד שידיו מדגישות את המרווח המתעגל במותניי. אבל ידעתי בדיוק במה ידוע אמיר חביב הבנות, ואני מעולם לא הייתי אחת מהבנות שהולכות שבי אחר תהילתו. אם הוא רוצה את גופי יצטרך לתת לי את נפשו, את חייו ומותו. מעולם לא התביישתי ברומנטיקה שטבועה בי, היא הייתה עדיפה על קלות הדעת שהשתלטה על רוב בנות הקיבוץ. זיהיתי את הרקע השחור במבטו של אמיר, את העומק שבעיניו הבוהות בי תדיר, את הגבות המחודדות שהזכירו למי ששכח שהוא אפל מעט. כולם הכירו את אמיר, המנהיג התמיר והחסון, הלוחם הנערץ, שהגשים במהותו כל אידאל ואכל לארוחת בוקר ערכים ואידאות, ואני הכרתי את אמיר, הבחור התמיר והחסון שהשמש צרבה את עורו ויכולתו העמוקה לאהוב איכלה את נפשו וגרמה לו להתכחש לכל רגשותיו. ביום יום היה הוא איש של עבודה ומעשה ופרקטיקה והגיון והתנהלות רודפת צדק, אך כשנעלמה אט אט השמש מנוף המטע, בעיניו הבזיק כאב עצור ונשכח, ואני ראיתי כיצד השחור הרב שמקיף את פניו תופס משמעות מחודשת ומוכיח את קיומו.
כל כך רציתי להתמסר לאחיזתו ולהתמזג עם ישותו הקשיחה והעזובה והבודדה. אך לא עשיתי זאת, מפני שאני לעולם הייתי עבורו ירדן הרחוקה ואין סיבה שהיום העובדה הזו תשתנה. אני חברתו לדיון ומחשבה ומעשה ויוזמה, ואף גבר לא יכפיף אותי לגופו וילפף את ישותי סביב תחמוניו.
לכן הבטתי בו במבטי הנוקב וסימנתי לו שהייתי רוצה לשתף פעולה עם כל מה שהיה רוצה ליזום, אך ודאי שלא כדאי לו לממש את מה שהיה רוצה ליזום, מפני שאני לא האדם הראוי ליזום לצידו כאלה תכניות. אז מבטו הרך והעמוק החזיר לי תשובה ברורה: אני מיטשטש אל תוך נוכחותך, ולכן אין ביכולתי ליזום ולתכנן ולתחמן מאומה. אני מיטשטש אל תוך הווייתך ולכן כל מה שמבטי מבקש תחת לגבותיי הנחות, הוא לנוח בתוכך.
לאחר שיח המבטים הקצר כל כך, נפרדה אחיזתו מחולצתי המוכתמת וידי הרזה נושלה מליטופו העדין והנעלם. אולי יום אחד, חשבתי לעצמי, אולי יום אחד יחליט אמיר להתמודד עם רגשותיו, להיפרד מאיילה המתפקדת כעציץ שמקשט את חייו, ולהשתמש ביכולת הבנייה העצומה שלו לשם בנייה של קשר זוגי איתן. תמיד תהיתי איך זה שבחורים לא מפחדים לקפח את חייהם בשדה הקרב ובכל זאת מפחדים מעניין פעוט כל כך, כמו הודאה ברגש. אך תהיותיי היו לא רלוונטיות והשמש הנעלמת בשמיים הזכירה לי שוב שיום העבודה נגמר. התחלתי לפסוע אל עבר הבית והוא ליווה אותי בצעדים שקטים, אני התאבלתי על האריה הפחדן שלי. רציתי לפגוש שוב את עיניו ולהשביע אותו לשסע את פחדיו ולשסע את חולצתו וחולצתי. אך מבטי לא הצליח לפגוש בשנית את מבטו, וריח האביב הארגמני המתיק את האוויר הצפוף והחכם. תמיד חשבתי שהאביב של האוויר הוא חכם, בשל, יודע סודות, מכיר את הסוף ואת ההתחלה. אולי מכיר את הסוף שלי ושל אמיר, את הסוף שלנו בתור שני אנשים בוגרים שחוברים אחד לשני בנימה רצינית והודאה ברורה כי אנו שני החלקים המתאימים ביותר להרכב אהבה. ויחד, נהיה אני והפלמ"חניק האמיץ שלי אמא ואבא ולילדינו הראשון נקרא איתמר ונחזה יחדיו בפירות שצומחים מעמלנו הרב, נחזה באיתמר ובמשאלת המדינה מתגשמת.
