" אבוא חשבון איתך אמא".
הִרְהַרְתִּי, והעסקתי את מוחי כל הדרך בנסיעה באוטובוס בקו 51 , מה כבר אני יכולה להגיד. "לבוא חשבון איתה"! היא כבר מתה בתוכה מזמן, כל מה שאגיד לה
ילמד אותה פֶּרֶק בְּהִלְכוֹת?
עצרתי בפינת רחוב השומר בבני ברק, מהלכת במדרכה , מולי הולכים ובאים אותם דמויות מעוררות תמיהה ופליאה, שמהלכות בבגדים שחורים מכוסים מלמטה עד למעלה, והזיעה הנוטפת מגופם מדיפה ריח רע במיוחד בשמש שְׁמָכֵּה בחוזקה כבר מהבוקר. ואני באה אצל החרדים האלו בבית האבות שׁשָׂמוּ עטרה על כל פיסה בזקנה של אמא. מדהימה ואף עוררה בי תימהון ופליאה בשל היותה חילונית שאף פעם לא קיימה את מצוות הדת. אי אפשר כבר לזכור לך אמא, את החריגוּת שהייתה בך, את בשר החזיר שנהגת מדי פעם לאכול .
ביום שני שבו אני נוהגת לבקרך, לא דיברנו, הייתי עסוקה בהסתכלות עלייך, על מעשייך, על השקט שלך עם עצמך, כן קיבלת אותי בחיוך מָהוּהַּ כזה, מרופט וממורטט, בלי הגעגוע הזה בעינייך, כמו כל פעם שאני מבקרת אותך, עושה זאת מתוך חמלה כלפייך.
את הסליחה הגדולה שהיית צריכה לבקש ממני, ולעולם לא ביקשת ואשר לה ציפיתי כל חיי. היום את מתה בתוך גופך בתוך מוחך, מתאים לך להיות מתה בתוך הגוף הזה, שלא צריך יותר ליתן דין וחשבון על כלום, לא על החיים ולא על אותו גרמני שאנס אותך, שאת העיניים הכחולות שלו אני קיבלתי, את העיניים היפות האלה, שתמיד ניסית להתכחש אליהם, את החמלה הזאת של אבא, שאסף אותך אל חיכו בגופו החלש , כשעזב את "שטוטהוף" והגיע בדרך לא דרך לפולין, ששם אמרו לו שיש המון יהודים שנאספו מכל אירופה. כן במקרה היית שם, ברחת מאותה אישה שאותה שרתת, גרמניה אשת הגרמני שאת יופייך רצה, ביקש, והשתוקק. ואת, הרפיסות משהו שנמצאת באבא משכה אותך אליו , את הרכות והאופטימיות הזו שיש גם חיים אחרי המוות, הוא אף פעם לא התכחש לפרי בטנך שצבר חיים בתום המלחמה, הייתה בו את הרכות הזו, שהכרתי כה טוב. ומה הוא רצה בסך הכל. "זו הנקמה שלי בגרמנים האלה". אמר. ואף פעם לא ידעתי לאיזו נקמה הוא התכוון, הנקמה של העיניים הכחולות שהוריש לי אותו גרמני, או הנכדים והנינים שאני דאגתי ליתן לכם באהבה גדולה .
אבל את אמא, את השמחה הזו בעיניו של אבא, תמיד הסתרת לא גילית , שמרת בסוד.
יש לי הרגשה שאת לא סיפרת לי הכול, שאת מסתירה ממני משהו.
כן, ועכשיו אני מביטה עלייך, שערות השיבה הלבנות מעטרות את ראשך, הקמטים על פנייך חרושים, אבל לא עמוקים מדי, עדיין אפשר להבחין ביופי שלך, אפשר להבחין עדיין בחוש ההומור המופלא שלך. גיטה המדריכה עוברת בין חברייך "למועדון החברים" בעטרת הקשישים, מעבירה בין כל אחד מכם פלקט שעליו מופיע כיתוב מנוקד כלשהו, וראה זה פלא, את קוראת את הברכות המנוקדות עַל בֻּרְיַן בשלמותן , על כל מרכיביו וצדדיו, אך במשחק הלוטו, משחק ילדים המורכב מלוחות שְׁיֵשׁ עליהם ציורים וכרטיסים קטנים עם אותם ציורים, איבדת את דרכך
הנחת קובייה על קובייה ובנית מגדל שלא הראה לך כלום, הוא התמוטט שוב ושוב בין ידייך הרועדות.
אני נזכרת שוב באבא, עם הנֶחְרָצוּת ההחלטית, כיצד אפיין את הדבר הנחרץ הזה , שאין לפקפק בו, איך כָּלְתָה נַפְשׁוֹ אלי, ראה בי משהו בעל ערך, מעשה שהביא ברכה מבחינתו, שעצם קיומי, הביא לו צדק, ויושר, לתחושת הנקם שלו.
ואת אמא יקרה, חיית בצל של עצמך. אני מבינה עתה שהייתי עבורך דמות מטושטשת, לא ברורה ואפלה, חייתי לצידך בתחושה של איום מעיק. "ארכיטיפ" הצד הנחות שבאישיותך , את היית האם הגדולה, הגיבורה, ואני הילדה הנצחית.
כן, אמא. הרבה חמלה אני חשה כלפייך, שאבא כבר איננו, רק את ואני מול העולם הזה. לעולם לא אשכח את חיוכך הגדול הזה שמברך על בואי, וההתרסה הזו שלך מול הקשישים רפויי השכל "תראו, תראו, מי באה אלי".
את כבר לא זוכרת את נכדייך, ולא מכירה את נינייך, אני הבאתי לך את מספר הצאצאים הכי גדול. בלי שחשבת על כך, נקמת נקמה מתוקה באותו גרמני, בלי שרצה בֵּרֵךְ אותך.
אני יודעת מה שרצית כל חייך, לבקש סליחה מאבא, ממני אף פעם לא ביקשת סליחה, לא ראית צורך. את לא יכולה, ממש, ממש לא יכולה לקבל את המתנה הכי גדולה, שלא ביקשת אבל ניתנה לך.
בתך בכורתך עם העיניים הכחולות שתמיד רצית.
©כל הזכויות שמורות לחנה הילמן
