הכרה
חושך מוחלט, על סף ההכרה ספק חלום, ספק מציאות, אני חש אותך נצמדת אלי. גופי מתקשח. מתמזגים בכור תשוקה. שסתום הלחץ מאיים להתפרץ. שפתיך זוחלות על צווארי, לאוזני, לחיי, מתקרבות לשפתיי ונצמדות בתאווה שלא יודעת שובע.
הטעם אינו טעמך המתוק והמוכר, טעם זר מעיר אותי ומשיב את הכרתי. מרגיש את גופי נזרק מהמיטה בבהלה לכיוון האור כמו מונחה על ידי קרן אינפרא-אדומה. מדליק את האור ורואה במקומך את "לוֹאִיס" שכנראה עברה למיטתי בחשכת הליל. היא לא נראית המומה באופן מיוחד מהמעמד המביך.
"גם זה חלק מהתפקיד?", שואל בציניות, מנסה להחזיר לעצמי איזה שליטה במצב. מנסה להחליט, ביני לבין עצמי, אם אני בוגד שפל, שרמס במו רגליו את כל כבודו, או שמא עוד נותר משהו להציל. האם הנני קורבן תמים לפיתוי ערום, או שמא רציתי בכך בסתר ליבי, ושיגרתי סימנים מפלרטטים להטעותה. החרטה החלה לכרסם, כך להשליך את כל עולמי, בשביל רגע אחד של תאווה. איך אוכל לחיות עם עצמי עכשיו.
"חשבתי שתהיה מעוניין, כנראה שטעיתי. מוזר, בדרך כלל אייני טועה בבני-אדם. מתנצלת". מביטה בי בעינייה הגדולות, שהיו עתה כחולות וצלולות כמו בריכות עמוקות וצוננות, הצבע הטבעי האמיתי שלהן, כנראה הסירה את העדשות, הרהור לא-לענין, חלף בחלק אחר של תודעתי.
הכנות והפשטות שלה המסו את צינת הציניות שלי.
התישבתי לצידה וסיפרתי לה הכל על מצבי המשפחתי, הכלכלי ועל הסיבות שנטלתי את התפקיד.
- "חשבתי שרק רווקים מאותרים למבצע?"
- "היתה כאן הסכמה בשתיקה מתוך שיתוף אינטרסים", הסברתי בלי לבאר עד הסוף.
היא נראתה כאילו הבינה יותר מאשר פרטתי. הוספתי וספרתי, כל מה שמצאתי לנכון, על ההסטוריה הארוכה והכאובה שלי, עד היום. על היותי בן יחיד, ימיי כילד חוץ בקיבוץ. על הבדידות בתוך חברה סגורה ולוחצת. חברה התובעת מכולם להיות שווים ולהתאים לאותה תבנית קשיחה. העזיבה המשפילה, כולם מביטים בך באבל, כאילו מת מתהלך בינהם. הרצון להיות כמו כולם, ומפח הנפש של הכישלון והאכזבה.
האכזבה מהמשפחה, מהחברים, ומהחברה. האכזבה מהעבודה, מהמדינה ומהחיים, והכי גרוע, האכזבה מעצמי.
היא הקשיבה בעניין כל-כך כנה ואמיתי, עד שמצאתי את עצמי נפתח, ופותח מגירות, שבדרך כלל בחרתי להשאירן נעולות, אפילו בפני עצמי.
לאחר שסימתי, נראו הבריכות חמימות ומלאות על גדותיהן. הן נראו אפילו יותר עמוקות, גדולות וכחולות. היא כרכה את זרועותיה סביבי וחבקה אותי בדממה. באורח פלא, כל המתח המיני התפוגג ונעלם כלא היה.
היא פתחה וסיפרה לי את סיפור חייה. האזנתי בדממה. הייתי מרותק. מעולם לא הקשבתי כך לבחורה מספרת על עצמה ועוד בשפה זרה. אפילו לא לליהי. תמיד כאשר ליהי היתה מדברת על עצמה יותר מחמש דקות, הייתי מוצא את עצמי בוהה אחר שפתיה החושניות, מנסה ללא הועיל לעקוב אחר דבריה, כאשר מחשבתי תועה בדרכים אחרות.
סיפורה של "לוֹאִיס" נגע ללבי. האזנתי לה שעות ארוכות בלי להרגיש איך הזמן עובר. השמים השחורים האפירו לאיטם כצינת אל חלד אטומה. כאשר האיר השחר, הרגשתי כי מצאתי נפש-תאומה. אני, שתמיד הייתי בן יחיד, וחלמתי על אח גדול, מצאתי אחות קטנה, במקום.
היא סיפרה לי על היותה בת יחידה, יתומה. סיפרה כיצד איבדה את אימה בלידתה. ספרה על אביה הציוני, שמת בתאונה, לאחר עשר שנים. סיפרה כיצד ביקשה לעלות לארץ בגיל שמונה-עשרה, כדי לכבד את זכרו. סיפרה כיצד גויסה לשרות, תוך הבטחות שהדבר יתרום לבטחון המדינה אף יותר מעליה לארץ, וללא כל תמורה חומרית ממשית.
היא הזכירה לי את עצמי בילדותי, לפני שתלאות החיים טפחו על פני. למרות שחייה היו קשים בהרבה משלי, היא עברה דרכם מלוטשת כיהלום, מחושלת כפלדה ויחד עם זאת רכה, תמה, כמעט תמימה, ומאמינה במדינתנו העלובה בכל ליבה. הרהור נוגה על יונתן פולארד חלף בראשי, אבל בחרתי לשתוק.
...[עקבות הצנזורה הראשית]
© כל הזכויות שמורות
