התעוררתי בעצלתים. הבטתי דרך החלון, המטוס כבר עמד על המסלול.  

   מוזר איך הטיסה עברה כל כך מהר. בכלל לא הרגשתי שהמראנו או נחתנו. אני אף פעם לא ישן יותר מחמש דקות בטיסה.  

   השלט!, נזכרתי לפתע. צריך ללחוץ 5.  

   הוצאתי את התיק מתחת המושב והתחלתי לחפש את השלט. הוצאתי אותו והרגשתי רעד עובר באצבעותי. עמדתי ללחוץ והנה הודעה נשמעת ברמקולים: 

   "תססס...רר.. מתנצל על העיקוב הבלתי צפוי..גג.  . שש פפכ .. חזרה לטרמינל..." 

  הרגשתי את ליבי מאיץ כמנוע סילון - עוד לא המראנו!! משהו קרה!! הם עלו עלינו!! לא יתכן, לשמור על קור רוח!!! איזה מזל שלא לחצתי.  

   החזרתי את השלט והתיק למקום. הערתי את "לואיס" בעדינות והסברתי לה את המצב בקצרה. 

   חזרנו אל הטרמינל עם כל הנוסעים. מנסים לשמור על קור רוח. פקיד משופם בחליפה מעונבת הזמין אותנו להמתין במשרד צדדי. ניסיתי לברר מה קרה, והוא בנימוס אמר שאין מה לדאוג. הוא לקח את כל מסמכינו וחפצינו האישים, למרות מחאותינו, ויצא כשהוא נועל את הדלת אחריו.  

   הזמן עבר לאט. הבנתי שמשהו רע מאד מתרחש. כמעט ולא דיברנו, מחשש שיש האזנת-סתר או מצלמה-נסתרת. משרד קטן ללא חלונות. תאורת ניאון מרצדת. מחכים. מתפלל בליבי שהכל יסתדר. 

   נכנס אדם נמוך ורחב, בעל שפם שחור ועבה, בחליפה כחולה, ומבקש מאיתנו ללכת אחריו. פוסעים אחריו, כאשר מאחורינו הולך דומם, אדם נוסף גבוה ורחב כמו קיר.

  הם הכניסו אותנו לתוך מכונית לבנה עם חלונות שחורים.

  מנסה לשאול מה קורה, אבל לואיס מכסה על פי ומסמנת לי לשתוק.

  הם כיסו את עינינו ואזקו את ידינו. נוסעים במהירות מואצת וחריקות גלגלים. 

   המהירות, הסיבובים, העיניים הקשורות, החום, המחנק, העיפות והחרדה חברו יחד להפוך את קיבתי. התחלתי מקיא ומשתנק ללא יכולת להפסיק. לבסוף המכונית נעצרה. הם גררו אותי לאיזה חדר, השליכו אותי על הרצפה וטרקו את הדלת שהדהדה בקול מתכתי חלול. 

שבי

   איני יודע כמה זמן עבר. הרגשת הקרירות של הבטון היתה נעימה כנגד גופי הלוהט. צעקתי שאני צריך שירותים.

   צועק, מבקש, מתחנן, לבסוף נשבר, מרטיב ומלכלך את עצמי. 

   חשבתי שהם יבואו, יחקרו, ישאלו. הדמיון עבד שעות נוספות וחרדתי גברה מרגע לרגע. הרעב והצמא הציקו לי. ניסיתי לחשוב על דברים אחרים, על הבית, ליהי, ילדי-המתהווה, מקומות אחרים. מנסה להתנתק ולפרוש בהזיות. הציפיה היא הדבר הגרוע ביותר, חשבתי... 

     טעיתי!...  

    שומע קולם, מריח ריחם, מרגיש אותם. נכנסים, ויוצאים, אונסים ומכים שוב ושוב. מתעללים לסיפוק יצריהם הסדיסטים. חיות, רמשים. צוחקים ומתהוללים. בכלל לא מנסים לחקור ולהבין. אולי הכל טעות... 

   השפלה וזעם אינסופיים מתפוצצים בקרבי וקורעים את בני-מעיי. צרחות של אישה קורעות את ליבי ונשמתי, עשרות מונים יותר מהכאב הפיזי. חסר אונים מיחל למוות הגואל. 

   עזבתי את גופי, לא היה לי עוד צורך בו. מביט מהצד. רואה גבר צעיר, נאה למראה, לבוש בקפידה, גוהר מעל ערמת בשר חסרת צורה, כאשר מכנסיו מופשלים ומבצע בה מה שנראה כאקט-מיני חייתי.

   נזכרתי בכלבנו הקטן והטפשון. אונס את בובות הצעצוע המטופשות של ליהי. בת עשרים וארבע ועוד אוהבת בובות פרווה. אפילו סרוס לא עזר לרסן את הכלב הזה. התמונה לא עוררה בי כל רגש מלבד בחילה קלה. כנראה שהאדם אינו שונה בהרבה מהחיות, כמו שהוא מנסה להשלות את עצמו. ממש נזר הבריאה.

   משועמם מהמראה הדוחה, עברתי לראות את הנעשה בחדרים אחרים. ראיתי שתי נשים נאות יושבות משני צדי שולחן מלבני גדול. האחת, כהה, שיערה ארוך וחלק, מחזיקה קלסר, כלי כתיבה וכל מיני מכשירים אלקטרונים ומוניטורים פזורים לצידה. השניה מחוברת לאלקטרודות, כנראה מכונת אמת.

   רווח לי הם רק חוקרים אותה.

  הכהה שואלת והבהירה עונה: "שמי לואיס שם בעלי ג`יסון ואנחנו בירח-דבש"

   הכהה מהנהנת ולוחצת על מתג אדום.

   זעקת-שבר קורעת בוקעת מתוך הגוף המתעוות, העיינים כמעט יוצאות מחוריהם והשיער כמו מעלה עשן.

   הלום גאווה ובושה אני זוחל חזרה הישר לתוך גופי לקבל את עונשי "כמו-גבר", כמו אישה.

ככה עובר זמן אינסופי, מתבוסס בהפרשותי, מצחין. אפתי לנעשה סביבי. ספק ישן, ספק ער, ספק חי, ספק מת, עטוף בחשיכת מוות. מוטל כמו ערימת אשפה מיותרת, מחכה לעובדי הניקיון.

   הדלת נפתחת. "מה שלומך?", שפה זרה, קול נשי. 

   "אנגלית בבקשה", מעמיד פנים שאייני מבין, כדי להקשות עליה.  

   "בסדר, כרצונך", אומרת במבטא מושלם. "מה מטרת ביקורך בארצנו?" 

   "טיול, ירח-דבש", עונה בקול חרב, מנסה לא להשמע מגומגם.  

   "מי שלח אותך?"

   לא עניתי. 

   "מאיזה ארץ אתה?"

   אומר את הארץ לה שייך דרכוני.

   היא מצידה פורצת בצחוק מתגלגל שנישמע אמיתי, ואומרת שכבר בדקו בשגרירות של אותה ארץ ואייני קיים. למעשה כבר בדקו בכל הארצות האפשריות בצורה רשמית ולא רשמית ושנינו כלל לא קיימים. לא במאגרי ד.נ.א. ולא טביעות אצבעות, כאילו נפלנו מהמאדים.  

   "יש לך עוד משהו להגיד?" 

   "לא", עניתי.  

   "או.קי. כרצונך.", אומרת וסוגרת את הדלת אחריה. 

הוצאה

   הדלת נפתחה, צעדים, כיסוי העיניים מוסר. האור הפתאומי מכה אותי בסנוורים. אייני מסוגל לראות דבר ואני עוצם את עיניי בכאב. משחררים את ידיי ורגליי מהאזיקים. אט אט אני מסתגל לאור. על הכסא מונחת מגבת, כלי רחצה ובגדים נקיים להחלפה. על השולחן ארוחה לתפארת. "בבקשה", אומר אדם, נחמד-למראה, בנימוס ויוצא מהחדר. 

   קצת מתקשה לעכל את השינוי הלא צפוי. מתקלח, מתגלח, מתלבש ואוכל. מביט בראי בשביעות רצון. שוב מרגיש כמו בן-אדם ולא כמו חיה בכלוב. כנראה שלא מצאו שום דבר נגדנו אחרי הכל. אפשר לנשום לרווחה. 

   נכנסים שני אנשים חמושים במדים ונעמדים משני צידי הדלת. איש נוסף בעל דרגה גבוהה, נכנס ואומר לי לבוא אחריו. הוא מובל אותי לתוך חצר פנימית, סוף, סוף שָׁמַיִם, גם אם מעט עכורים. לואיס ניצבת ליד הקיר ומבטה נוקב את ליבי. אני מביט סביב ולהפתעתי רואה הרבה אנשים שנראים חשובים, שדרנים ומצלמות טלביזיה. 

   בחורה כהה, לבושה בחליפה כחולה מחויטת, גבוהה ונאה ביותר, ניגשת אלי ואומרת, בחביבות, שנשמעת קצת לא במקומה, "מכיוון שאינכם שייכים לשום מדינה הוחלט להוציאכם להורג. אף מדינה לא מוכנה לקבל אתכם ואצלנו בוודאי שאין לכם מקום. פעם אחרונה שאני שואלת, יש לך עוד משהו להגיד?" 

   מה זה פעם אחרונה, מתי נפגשתי איתה? הקול מוכר. חושב על ליהי, על התינוק, על הבית, על ההורים, דחף ראשון לשתף פעולה, כדי שאוכל לחזור אל אהוביי.  

   אבל מצד שני שיתוף פעולה עלול לפגוע דוקא בהם, ואין כל בטחון שלא יוציאו אותנו להורג בכל מקרה. אולי להיפך, ברגע שידעו הכל כבר לא יצטרכו אותנו, וגם תהיה להם סיבה טובה להרוג אותנו, לא שהם צריכים סיבות... 

   אם הטכנולוגיה והידע האלו יפלו בידם, הם יוכלו להתל בנו, ולהפוך את הקערה על פיהה. אפילו אין לנו דרך להזהיר את אנשינו מפני המלכודת. 

    אבל מה עם לואיס? מה איתה? מה הם כבר עשו לה?  

   מבטה אמר לי שהיא עברה זוועות הרבה יותר קשות ממני... 

   מה הם  עוד יעשו לה?  

   לא יכולתי לסבול שהם ימשיכו לפגוע בה.

    לפתע פחות הטריד אותי בטחון המדינה, גורל משפחתי ואפילו סבלי וכאבי. כל דאגתי התנקזה לאותה בחורה-מיסתורית שרק עתה פגשתי.  ליהי כבר תסתדר, היא מאד עצמאית ויהיה לה מספיק כסף. אם יבוא לה, היא גם תמצא מישהו שידאג לה ולילד. המדינה גם תסתדר, הם כבר הסתדרו עם בגידות הרבה יותר חמורות. בטח יש להם כל מיני חוליות גיבוי ודרכי פעולה אלטרנטיביות.

   אפילו את שמה האמיתי, לא ידעתי, אבל ידעתי שעלי להצילה בכל מחיר. 

   הם לקחו את לואיס והעמידו אותה מול כיתת היורים.

   פעם שניה שאני עומד לבגוד בכל עולמי בגלל אותה בחורה, כמעט וירטואלית. אולם הפעם לא חשתי כבוגד שפל, אֶלָּא לְהֶפֶךְ, כאביר וגיבור. בוודאי אצליח להגיע איתם לעסקה של שיתוף פעולה, תמורת שחרורה. אפילו אם אכשל, לפחות אמות בכבוד.

   "יש לי מה לומר...", פתחתי. חשתי כיצד רצונה של הבחורה מולי קורן מפניה ועיניה מתכווצות. כמו לוחצת על שלט נסתר. אוחזת בשרירי-פי ומפעילה אותם בניגוד לפקודת הבגידה של מוחי. 

עיניה כמו פתחו במונולוג בתוך ראשי:

"שלא תעיז לספר להם, גיא, אתה מבין!! אייני פוחדת מהמוות. אני ממתינה לו בקוצר רוח ומיחלת אליו. סוף סוף אתאחד עם הורי. הם ידעו שלא איכזבתי את מורשתם. אין לי אף אחד יקר בין החיים. אני עוזבת בשימחה בידיעה, ששרתתי כמיטב יכלתי את המדינה, שאהב אבי. שמחתי להכיר אותך ולהתראות בצד השני"

המום הבטתי בה.

    "אני אוהב אותך לואיס", אמרו שפתיי. 

    "ניקי", לחשו שפתיה,"וגם אני אוהבת אותך" 

   השפלתי את מבטי לקרקע. גאה שזכיתי להכירה. גאה להיות מובס.

    היריות נשמעו. מביט בחוסר אונים בגופתה הצונחת לקרקע, כשק חסר חיים. שני חיילים באו וגררו אותה לחדר צדדי. מרגיש את ליבי נמק בקרבי, והאפטיה מתחילה להשתלט, כבר לא פוחד מהמות הקרוב, ואף מיחל לו שיבוא ויגאל אותי מחלאות-האדם הללו. 

   העמיד אותי מול כיתת היורים.

  "היכון! טען! אש!!!" היריות הדהדו ביציעים.

   צנחתי על מקומי כשק תפוחי-אדמה שמוט. ראשי פוגש את הבטון בחבטה עזה. נדהם מעוצמת הכאב הלא-צפוי. חושך, מוות, הקלה. 

    קולות צחוק ולעג מבעד לערפל. גן עדן? מה זה השפה הזרה הזו. אני קולט מלים מקוטעות... 

   " חח, הרכיכות הללו חושבות שהן מתות מכדורי סרק. אפסים-מזוינים חה הה הח אח.. אם הם שולחים כאלה פחדנים , טיפשים-עלובים למשימות לאומיות-קיומיות, אפשר רק לתאר מה האחרים שווים חחחח בקרוב נחסל את כל הנבלות הנמושות הללו חח... י... תמיד ישארו שרצים נחותים...נשיפה אחת וכולם יעופו לים...יתאדו לאטמוספירה..."  

   הזעם והטירוף שטפו אותי, לא פוחד יותר מכלום, הרי כבר מתתי. קם על רגלי. מבחין בחפציי מפוזרים באי-סדר על השולחן בין כוסות קפה וצלחות אוכל. השומרים עומדים המומים. מסתער לעבר השולחן, אוחז בשלט וללא היסוס, ביד בוטחת לוחץ `5`. 

   - "מה אתה עושה!!!", צרחה איומה, קורעת-אזניים. 

   - "לא מעניין אותי שיתהפך העולם!!!"

© כל הזכויות שמורות