כמו כדור צמר ארגמני התכרבל לו היום מערבה מותיר בעקביו חוט של זהורית מתמשכת לאופק. שלשה גורי חתולים נאבקו איש באחיו, במקלעת, בענני אבק, כאילו אין מחר. חתולת אשפתות אדמונית, ניצבה בדריכות על משמרתה. בהבזק של שניה יכולה הייתה להפוך לחיית טרף. במחשבה שניה יכלה גם לשבור שמירה.
ממרחק עלה השאון והתקרב. חתלתוליה המשתאים של האדמונית עצרו ממשובתם, שולחים מבט תמה לעבר הרחש. אצל האם נעו האוזניים בדריכות.
הבטתי אף אני. החיים כאן הפכו אותי לצופה מן הצד, מה שאירע ניתק את נפשי מחוט המציאות. סתם כך יצאתי לי באותו ערב לנכש עשבים שוטים, סתם הבטתי בהרים המאדימים, בארץ השוקעת ערב ערב אל ים של דם. לשווא העמקתי חפור במבטי אל הגאיות המוריקים למטה, משם הגיעו הרוצחים ו..כן, סתם כך גם ניסר באזני שאון המשאיות המטפסות בעיקשות אל ההר. גם אני ידעתי שהיום יהיה אחד מאותם ימים בהם האמת תצא לשאוף אל האור ותגלה עצמה ברבים. 'פארות' כמובן לא ידעה כל זאת, אך יהא זה יומה האחרון עלי הר, היום האחרון בו אביט משם אל העמק. האנשים ארגנו מחסומי צמיגים וסלעים בפתח הישוב, כדרך שגרה, די לנו, כמה אפשר להתפנות ולשוב, להתפנות ולשוב, כמו שנאמר "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב אין יום הכיפורים מכפר". קיויתי שאולי עוצמת הכאב שיביאו עמם המשאיות במטענן, תכפר. אך היום הדועך אל הים בישר בחובו רק חשכה נוראה.
שלש משאיות פרצו בבת אחת את המחסומים ופרקו את עשרות השוטרים והחיילים שלא ידעו את נפשם, מחויבים אך מסרבים, שלא שיערו כי בואם יחרוץ בליבם שרטת מדממת שלעולם לא תרפא.
אודם השמים התפוגג ורקע אפור כתחתיתה של קדירה השתלט על האור. ערפילי ערב שהשתרעו יגעים למרגלות ההר תמהו על מה ההמולה ולמה. אורות עזים הודלקו באכזריות מנתצים באלימות את חלקת האפילה. החתולים הנחרדים כבר מזמן חמקו אל בין השיחים, מציצים אל האורות נרתעים מן הצללים. מעוצמת היאוש שריחף באויר, מן הפחד שניטע בלב כל, נפלה עלי פתאם עייפות נוראה. נשענתי על עץ הסיגלון מאזין לקולות המהדהדים כמו ממרחק, מבטי בהה במעשים שארעו ממש לרגלי, אזני לצרחות המפונים שהתנגדו פסיבית ונגררו אקטיבית כבולי עץ למשאיות. לא רציתי לראות, לא רציתי לשמוע. הם נגררו אל המשאיות נואשים, כדי לברוח משם מבעוד זמן וחוזר חלילה. קריאות התחינה של השוטרים המתחננים לנפשם, וריח הזיעה הניגר גרם לי לרגע לחוש סחרחורת. כמה אנרגיה נשפכה כאן לשוא. כמה לאות והשלמה היו משני צידי המתרס.
צלמי טלויזיה שצצו משום מקום התרוצצו כאחוזי תזזית בחצר מסגלים לעצמם נקודת מבט רצויה, משתדלים לראות ולא להראות. מתנחלת חשופת בטן שנגררת בזעקות שבר אל המשאית היא אכן כותרת בחדשות. אבל מתנחלת עם תינוק, אולי חשופת דד מעוצם הגרירה. זו אמירה פוליטית. הצופים יתמוגגו הערב.
פעם הייתה זו הצגה שסופה היה ידוע מראש. כל צד ידע את תפקידו. החיילים פינו. המתנחלים התפנו. הטלויזיה צילמה. הכתבים שאלו. אפילו החתולים חצו בנחת את שדה המערכה בהליכה מתונה והיו היחידים שזה לא נגע להם. הכל היה צפוי והרשות היתה נתונה. מתפנים בבוקר, חוזרים בערב. וביחד היו צופים בהנאה בטלויזיה כיצד התפתלו הפוליטיקאים בחזונם. אבל אותו ערב לא הייתה זו שוב הצגה והיחידים שהתבוננו בה מן הצד היו החתלתולים ואני. החתלתולים המבועתים שחשו ראשונים ברוע הגזירה הבינו מהר כי לא יהיו עוד שאריות סביב פחי הזבל של החיים. ואני נותרתי בדד עם מחשבותי, עם צללי הזכרונות. הפינוי הפעם היה אמיתי. השוטרים אכן גררו בחמת זעם, והמתישבים באמת התנגדו נמרצות. היו מכות, אפילו פרץ של דם נשפך פה ושם. רגעי אמת אינם נחשפים בקלות לרוח. הם גם נמוגים עד מהרה. מעטים הם היודעים לתפוס רגע אמיתי שכזה בקרניו ועוד פחות מהם זוכים בו לתהילת עולם. אותו ערב אפרורי, צפוי כל כך לדעתי, איש לא חש עד כמה היה זה נחרץ הפעם. רק האדמונית הבינה כי מהיום יש לצוד. אין יותר מתנות חינם. מיאו.
בסופו של יום מצאתי את עצמי יושב נטוש ולאה על שבר כלי, מלטף בימיני פרווה ארגמנית, שואף אל קרבי את רוח ההרים החולפת. החתולה זינקה מברכי יודעת שמלבד ליטוף לא תקבל היום דבר. קול נהי שעלה מן העמק, הראה לי את הכיוון הנכון. המשאיות כבר דהרו במורד הדרך אל האבדון, בכאב נשאתי את עיני משם, מאזין להלמות הלב, כמו אל מוסיקת אבל מונוטונית, מנסה שלא להתמסר לזכרונות האלימים העולים מתוכי בזעם כמו אדים מסיר, ידי המשיכה מבלי משים ללטף את הפרווה האדמדמה שכבר מזמן חמקה משם ושנינו, זו שאינה וזה שנותר ביקשנו רק את חסותה של השלווה המתרחקת. ריח קש יבש שנישא עם הרוח צרב בלבי. דמעה גלשה במורד כאותו צרור יריות, והפעם בהילוך איטי.
מעבר לגדר, על הגבעות, ניצבו כעדים השכנים מן הכפר הסמוך. גם נסיון חייהם לימדם להביט שוי נפש מן הצד, כמוני. והזמן, אינשלאללה, יעשה את השאר. על הגבעה ממול הבחנתי בבוהק כפייתו של אבו איברהים המוכתר, הכאב צרב בתוכי כקפה שנילגם היישר מן התופת. השם יעזור, אללה ירחמו. רוחה של שיבולת שאיננה עוד עמדה שם עימי לסעדי.
