בסך הכל, לא הייתה לי סיבה להתלונן על החיים שלי. הייתי בתו של הדוכס דה מרלו. הייתי ילדה שקבלה את כל מה שהיא רצתה מבחינה חומרית, ולא, אני לא אפתח בתלונות על חסכים רגשיים שחוויתי מהורי. לא היו לי כאלה, הבעיה היחידה הייתה שאבי לעולם לא התאים להגדרה של אב. אין לי באמת סיבה להתלונן או לכעוס עליו, כי הוא אהב אותי תמיד, והייתי חלק עצום מעולמו הרוחני העשיר, אבל הוא פשוט לא ידע מה זה להיות איש של משפחה. והוא גרם לי לחרדת נטישה. כי לפעמים הוא היה פשוט נוסע, כשהייתי מאוד קטנה זה ריסק אותי. אחר כך כבר התרגלתי, ולבסוף נותרה לי הטראומה.
זו הייתה תקופה מאוד מעורפלת בחיים שלי. כשפגשתי אותו לראשונה, את ארנו. הוא היה נער, אומן, פריזאי, ממשפחה מכובדת, שכאילו נידה את עצמו מביתו. כמובן שהוא חי אורך חיים רגיל לגמרי. ישן בביתו, והגיע לכל המפגשים החברתיים של הבורגנים. כשראיתי אותו עומד בצד בין עמודי הפאר של הטרקלינים המפוראים,היה ניראה לי שהוא מנסה למלא חלל עצום של בדידות. הוא אהב מאוד את אמא שלו. וגם את אחותו. במשפחה שבה הגברים ניהלו ביניהם קרבות אכזריים.אחיו הגדול הרביץ לאביו, ולכן נודה למרתף. אבל לארנו לא באמת שינתה ההתנהגות האגונצטרית הזאת, של הוכחת הטיריטוריה והגבריות. והוא היה קשור לאחותו, מפני שאימו כבר לא הייתה ברת השגה, בכל זאת, היא האשה של האבא,שלא הכיר כמעט, הדמות המרחוקת והקשה שרדתה בכולם. ולכן ארנו פשוט לא השתתף במשחק, הוא לא נלחם להוכחת החוזק שלו בפני אביו, או לחילופין, למען המקום לחמלה ולנשיות בבית. הוא פשוט הלך לחפש לו אותן בשעות הקטנות של הלילה, לאור פנסים עמומים-זהובים, בין רחובות העיר שלנו.
כשדיברנו לראשונה הבנתי שהוא נואש לחום ותחושת שייכות. "סוף סוף מצאתי מישהו שמבין אותי", הוא הכריז אמירה בנאלית, שאז פרשתי כצביעות ונסיון להתקרב לבת היפה והמרוחקת של דה מרלו. שנים לאחר מכן הבנתי שהייתה באמירה זו אמת טהורה.
לאחר מספר פגישות הכרזנו על עצמנו כזוג.
"אני מכיר אותך" , "אני מכיר את הריח שלך". הוא חג מסביבי, ריחרח את צווארי, התקרב לנשוק ללחיי.
ו"אני אותך, אני מכירה את מה שיש לך". זה היה כבר אחרי שאכלנו את הארוחה הלילית שלנו. אז בעצם, לא היינו אמורים לחוש שום סוג של מתח אחד כלפי השני, של גירוי, של רצון לא ממומש. אבל חשנו כך בעצמה אדירה בכל זאת. התקרבנו אחד לפניו של השני, הוא אחז במותני, ואני בפניו. זו הייתה משיכה נשכחת, לא קינן בי הצורך לטבוע את ניביי בצווארו החלק והבוהק, אלא רק לחוש אותו, לקרב את השפתיים, ולעצום עיניים. ואז נזכרתי. אחרי 200 שנה, זה ארנו.
יכול להיות??? הסתכלתי עליו בעיניים הירוקות בוהקות שלי, והוא הכיל את כולי בעיני התכלת המקפיאות שלו. "מריאן??? זאת את???" כעסתי עליו. התרחקתי. רציתי לבכות. "כן, זו אני. מסתובבת סהרורית בין סיפוק תאווה אחד לשני,כך בין נקודה לנקודה, אני משרטטת את חיי העלובים. מלאים ברגשות אשם ועליונות מזעזעת." הוא הסתכל עלי במבטו הערפדי-מהפנט,מצפה שאפול שבי כמו כל קורבנותיו, ואז נזכר. שאני מכירה את התכסיסים, ואת כל מה שאנחנו רוצים.
הוא חייך חיוך קטן. ושאל בציניות "אז מה, את עדיין מחפשת משמעות? או בעצם, עדיין מפחדת מהמציאות?" ידעתי בדיוק איך לענות לו, חיכיתי ליום הזה במשך שנים. "עדיין בורח מעצמך? מי בעצם כאן מפחד מהמציאות? אתה חושב שמציאות פירושה הוא עצב ורע? יפה שלי, אהוב יקר ומרושע, הידעת שהאכזריות הקשה ביותר צומחת מהפגיעות?מהרגישות? מאהבה?" הוא המשיך להסתכל עלי במבט קפוא. זה היתרון שלנו עכשיו, כשאנחנו ערפדים, הפעם אנחנו באמת יכולים להסתיר אחד מהשני את מה שאנחנו מרגישים.
"זה שאני בורח מהמציאות אל התוגה שלי, אל ארון הקבורה הקר והחשוך, לא אומר שאת לא כזו" הוא התקרב אלי ואחז במותני, עלה קצת וליטף את צידי אזור הסרעפת שלי, שירטט בידו את צורתי הנשית. הוא רצה לראות אותי מתפתלת. "את אשה, זו הבעיה בנשים ערפדיות. הן נשים. אפילו כשהן ערפדיות. הן לא יכולות להודות שכל מה שהן רוצות מסתכם בתשוקה ותאווה חייתית ומלוכלכת, הן חייבות לייפות את זה, בכל מיני מילים, בכל מיני..." דחפתי אותו אל עבר הקיר ואחזתי בגופו בשתלטנות. "בכל מיני שירים אולי? כמו השירים שהיית שולח לי?במשפטים כנועים? נשכבים למרגלות האהבה? למי אתה משקר? לי? שידעתי את כל סודותיך וחולשותיך, שהכרתי אותך בצבע עור אנושי?שנגעתי בגופך לפני שנעשה קשיח ובלתי חדיר? העור החוויר, הגוף התקשה, והניבים התחדדו, אבל הנפש נשארה מה שהייתה.
אתה ילד עזוב ובודד שצריך חום ואהבה". הוא דחף אותי בחוזק והפיל אותי לרצפה, וכך נשכב מעלי, בעצבים אמיתיים. ושאל "ומה איתך? מה את צריכה?" הרגשתי את החמלה עולה לאיטה ומקבלת ביטוי על גבי פני החיוורות. בהבעה רגישה. לטפתי את פניו, נתתי לו חום ואהבה. ואמרתי ש"תגיד לי אתה, חוץ מהדם שנמצא בעורק הראשי, אני כבר לא יודעת מה אני צריכה".
לא ידעתי מה אני צריכה גם 200 שנה לפני כן, שנתיים אחרי שנפרדנו.למה נפרדנו?כניראה שבסופו של דבר לא כל כך הבנתי אותו אז, או שבעצם, אם אנסח את זה נכון יותר,לא חיפשתי להבין ולהכיל אותו כמו שרצה. הוא קרא לי שקרנית. כי מבחינתו, גרמתי לו לחשוב שאיתי ירגיש נאהב ושייך. וכשהגעתי לזרועותיו דחיתי כל קרבה אליו. מין הסתם, הילד הבודד שחיפש לו מקום נפגע.
באותן השנתיים שלאחר הפרידה שלנו. הרגשתי צורך עז לתקן את מה שהוא הפך להיות, או בעצם רק לקחת אותו איתי לעמק האנשים הפגומים. את הנפש הייפיפיה הזו שאימצה לבסוף את הגן הגברי הפגום שבמשפחה. מאחורי מעטה קשיחותו, אני ידעתי תמיד מה מסתתר. והוא כעס על זה. לדעתי הוא חי כבר בין מוות לחיים, בין משקה אלכוהלי לאחר, מילא את עצמו בתסחיפים רגשיים לא מוגדרים, והתרגל למקום הנוח של העצב והקורבנות.השתמש בנשים לסיפוק תאוותיו הרגעיות, אולי נהנה לפעמים לפגוע בחלקן.כך החל ארנו לחיות כבר חיי ערפד, עוד לפני שהפך לכזה.
מתחתי עליו ביקורת אך לא ידעתי גם אני בעצמי, בגיל שבע עשרה וחצי,לאן פני מועדות. אמונות שדגלתי בהן בצעירותי נראו לי באותו זמן כשטויות תמימות ואובדות, אמוונות בטוהר אהבה והקרבה.. רציתי להתלכלך,לפעמים אפילו להיות זו שמפילה קורבנות. אבל לא הבנתי מה הסיבה.
חשבתי שאולי נשב שנינו, אני וארנו, ונעלה את כל התסבוכים שהדחקנו, ולאו דווקא נפתור אותם, אבל רק נודה בפגמים שלנו, ולא ננסה להסתיר אותם ולהאבק בהם. נשלים עם העובדה שאנחנו בעצם שונאים את עצמנו.וככה ביחד, נשנא את עצמנו קצת פחוות.
אבל כשניסיתי להחזיר את ארנו אלי הוא עשה בדיוק את ההפך. הוא גרם לי לשנוא את עצמי עוד יותר, באמירתו הדוקרנית "את מפחדת להיות מציאותית", זאת בתגובה להתרסתי נגדו "אתה מפחד להיות מאושר".
ארנו ואני ניתקנו את יחסינו המעורערים ממילא, ברוגז.
רצה הגורל וכמה חודשים לאחר ניסיוני להחזיר אותו, מצאנו את עצמנו אחראים יחדיו על ארוע חברתי, של הסביבה הבוגרנית שלנו.
המתח המיני האינטנסיבי מידי, בנינו, גרם לנו לירות חצים אחד בשני באופן קבוע.תירגמנו את רגשותינו העמוקים ומלאי התאווה, לזעם. הרגשתי איך הוא הורג אותי לפעמים, ואז מצטער ומקים אותי לתחיה. נאבק בינו לבין עצמו, בין אופיו המקורי והחמלתי, לבין זה האכזרי שהוא מנסה להציג בכל שניה ביממה. בלי לדעת שהאכזרי אינו חיקוי של החוזק של אביו, אלא פגם,עיוות,של החולשה.
לאחר זמן זה, הרגשתי שמצאתי את הדרך הנכונה להחזיר לו את האמון בי. לפתע הוא נעשה יותר ויותר ארנו שרציתי שיהיה. היום אני מבינה שזה מה שגרם לו להכניס את שנינו לתוך המבוי הסתום ,האכזרי והמתאכזר שאנחנו נמצאים בו. מקור הרע בעולם.
לילה אחד, הוא התדפק על דלת חלון המרפסת של חדרי המפואר.קמתי מהמיטה בקפיצה, המומה, כמעט משוכנעת שאני עוד חולמת, אבל האינסטינקטים שלי היו חדים בכל מצב. ידעתי שאכן הכנסתי הרגע את ארנו לחדרי.
פיתיתי אותו בתנועותי, עוד לפני שהסביר מה מטרת הביקור. הסתכלתי על פניו מהופנטת, ותוך כדי הרמתי בעדינות את ידי לשחק בשערי הרך והמפוזר מעט. פניו נראו לי מוכרות ושונות כאחד.שערו חום-שחור כתמיד, המקור המרתיע במקצת, שתמיד זיהיתי במבטו ועיניו הכחולות, ניראה דומיננטי יותר. צבע עורו נשאר בהיר וחיוור, אך הפעם בהק במקצת. הוא עמד בשקט רועם, לבוש מעיל ארוך שחור משחור. הוא גרם לי להרגיש כלפיו משיכה חייתית. ראיתי את עצמי בעיני רוחי, מתנפלת עליו. אבל כל מה שעשיתי היה להטות במקצת את כתפיית כותונת הלילה שלי, ולחשוף את האזור שבין הכתפיים לצוואר שלי. הוא הסתער עלי והשכיב אותי על מיטתי, קרע את הכותנת בצורה ברוטאלית,בצורה בנאלית. ואני עצרתי אותו ואמרתי, שאני לא יודעת מה אני באמת צריכה. הוא התרומם מעל גופי, מרוצה, חייך בפה סגור ואמר "את לא שמה לב שבלילה הזה אני שונה מבשאר הלילות שראית אותי בהם?אני יודע מה באמת את צריכה. מצאתי דרך לספק את מה ששנינו צריכים. את פוחדת מהחולשה והפגיעות שלך כמוני, לא מוכנה להודות שגם את, קצת ילדה עזובה. שונאת את כל מה שמסמל בך את אבא שלך. הוא הלא מציאותי הטהור נכון? כמה את עוד מתכוונת לשנוא את עצמך?את בשרך? תאבקי לא להיות קורבן של עצמך? למה שלא תיטלי את, את הקורבנות? הרי זה מה שאת מפללת אליו באמת. לשלוט" הסתכלתי עליו בעיניים רעבות ונדהמות, וסימנתי שכל מה שהוא מתכוון להציע, אקבל. הוא נשם כל חלק בגוף שלי, התמסר למגע ולתחושה שלי. בנשימות קצרות וכבדות. הוא רצה לראות שיש לו השפעה מוחלטת עלי. נגע באזור המותניים שידע שתמיד היה ויהיה, רגיש אצלי, ועלה עוד לצד כיוון הסרעפת, משרטט בידו את הצורה הנשית שלי. ואני נתתי לו לעשות כל מה שרצה.
אחרי שגמרנו ,הוא אחז בי כמו גביע שבו זכה, התסכל עלי, ושאל מבלי לחכות לתשובה:"את מוכנה?" ואני עוד מסוחררת, לא הספקתי לשאול למה התכוון. הוא קירב את פניו הרכים אלי, הריח בנשימה ממושכת וארוכה מתמיד את צווארי, וטבע את ניביו המחודדים בתוכי. נאנקתי מכאב, למרות שבהתחלה הייתה בתהליך סוג של הנאה, זה רק נעשה יותר ויותר כואב. כשנותרו ליטרים אחדים בצינורות דמי, הוא משך את ניביו מצווארי. וכך הפכתי להיות ערפדית.
הוא חייך אלי חיוך מסופק, חושף ניבים,והכריז:
"עכשיו תוכלי לקחת את שנינו לעמק האנשים הפגומים, נשב שנינו, אני ואת, ונעלה את כל התסבוכים שהדחקנו, ולאו דווקא נפתור אותם, אבל רק נודה בפגמים שלנו, ולא ננסה להסתיר אותם ולהאבק בהם. נשלים עם העובדה שאנחנו בעצם שונאים את עצמנו.וככה ביחד, נשנא את עצמנו קצת פחות".
