פלישתים עליך...-פרק סיום.
יש והמקצוע או התחביב העובר בגֵנים דור ההמשך, מקבל זהות אחרת.
והאמנות, גם אם נשארת באותה הזהות, אינה יכולה לשנות את העתיד לקרות.
אבא של לילך אהב עבודתו במשק. אך אהב גם לשבת שעות להקציע עצים עד אשר הוציא תחת ידיו הנאמנות ארון, חלקלק, ישר כסרגל ובעיקר יציב ואיכותי, הנשמר לדורי-דורות. והעדות לכך: הארונות בביתה של הסבתא. אותם יצר ובנה מכל הלב והנשמה, ללא תמורה, לחמותו היקרה.
הוקרת התודה החזיקה בארון הבגדים והבִּיפֶה, ולא הושלכו לערימת הגרוטאות, אחרי "החודש" לפטירת הסבתא, והושארו במקומם בבית, שבן-זקוניה ירש והשכיר לגיסתו, המבוגרת ואלמנה.
הבִּיפֶה, כך הסבתא הנהיגה בפי כולם לקרוא לארון הצר והנמוך, אבל לא נמוך לסבתא.
הבִּיפֶה עמד בכניסת המטבח הַצָּנוּק, צבעו קרם-שמנת ושתי דלתותיו מרוקעות בריבועים, כחלונות מרושתים. "זה הבִּיפֶה קיבלתי במתנה מהחתן שלי." האדירה שוב ושוב בפני כולם, לבל ישכחו כמה הוא מוערך בעיניה. וכולם אהבו את היוצא מזה הבִּיפֶה; על ארבעת מדפיו, ללא סדר מיוחד, רק הסבתא ידעה את תוכנן של השקיות החומות מכל הגדלים, במיני הקטניות והתבלינים. מפוזרים הממתקים, חבילת הוופל פתוחה, גם חבילת הביסקווטים, להמיס בתה המהביל...המסטיקים העגולים על עוגיות, שנשתכחו מחג השבועות האחרון ובשקט מופתי מחכים לניקיון-פסח של הנכדות. הנכדות אוהבות אותה.
והסוכריות, רק אצל הסבתות יש קופסה גלילית מנחושת, שרק למראה הקופסה, קופצות מאליהן הסוכריות, על רקע שחור זוהרת כל סוכריה וסוכריה בצבע מתיקותה.
מזמן כבר לא מייצרים סוכריות כאלה, גם לא את הקופסה, מתגעגעת הסבתא לימי ילדותם, בעירק...ושומרת בתוך קופסת הסוכריות תמרים, שאהבו היא ובעלה עליו השלום, להתמתק...
את אמנות הנגרות אחיה הבוגרים של לילך רכשו באופן טבעי וברור מאביהם, אך עסקו בנגרות אחרת, זו אותה האמנות של הנגר עם הפטיש, מסמרים, מסור והעץ, אבל לא הקציעו, את העצים קנו מוכנים, קְרֵשִׁים-בעגה המקצועית. מוטות קְרָשִׁים ארוכים המוקצעים בחוץ-לארץ, הקְרֵשִׁים מיובאים.
את מִקצוע הנגרות האחרת הם למדו מבן הדודה של אמם, נגרות גגות.קונסטרוקציה -מבנה הגג בנוי מזויות הנבנות בקְרֵשים.
ולא בקלות נבנה המבנה המיוחד, שעליו שוכבים הרעפים זה לצד זה, זה על זה, מסודרים כחיילי-ברזל, ללא מירווחים. ושומרים על אטימות מירבית מפני גשמים העזים ביותר. כל גג והמבנה משלו...
את האומץ למדו על בשרם. לעלות למקום גבוה מאד, לא במיוחד בטיחותי ותמיד חשוף ופתוח לפגעי הטבע: לשמש היוקדת והצורבת, לרוחות החזקות ומטלטלות, לגשם המרטיב וגורם להחלקה. לא פעם ספגו פגיעות קשות, שקירקעו אותם לימים ארוכים, ללא יכולת לעבוד.
בניית הגג תלויה במידה רבה בחישובים מדוייקים של הזויות המבנה, ממהנדס בניין. שלא תמיד התיישבו בהצלחה מההכנה הראשונה על הגג האמיתי. לא פעם פירקו והרכיבו כל התשתית מחדש, עד אשר הוקם גג מושלם, שקבע יתרת התשלום.
יש לעמוד בדרישות עד שביעות רצון הלקוח. הכסף לא בא בקלות...לרוב הלקוח לא שילם כתנאי החוזה, ויצאו בהפסד או רק עלות החומרים.
שנות ה-80 בארץ, תקופה של שגשוג גם בענף הבנייה. למרות ובאווירה הכללית התחזק ריח מחרחר מלחמה בגבול צפון - הארץ...
באופן טבעי גדלה והתרחבה האוכלוסיה הן בערים והן בישובים, המצב רק הטיב עם אחיה של לילך, ורבים ביקשו לערוך שינויים ותיקונים בגגות-רעפים של ביתם. ומשלח-ידם נפרס גם לאיזורים מעט מרוחקים, והחלו לעבוד במושב הקרוב לבסיס הצבאי שלילך משרתת.
אותו המושב, במטע האפרסקים בכניסת המושב, ממנו יצא הבחור עמוס, בשקיות ניילון מלאות אפרסקים טריים מסמיקים ממש כמותו...
רצה הגורל והאחים עבדו לא פחות ולא יותר, בבית הוריו. עמוס מתגורר עם הוריו.רווק.
בעוד לילך מתרווחת בשמחה על המושב האחורי המאובק של הפולקסווגן המסחרי, המקרטע, זה רכב עבודה ומן הסתם הוא ישן ולא נקי. לא הפריע
גם ללילך, העיקר יש לה טרמפ עד פתח הבסיס שלה, ובתיאום לשעות החזרה, הטרמפ הכי בטוח בדרכם הביתה.
מחוייך האח הבכור חכך בידיו, שהירפו לרגע מההגה: "לילך, אני יודע מי נתן לך את האפרסקים."
מי?!
שאלתה נתקלה בארגז-עץ, לא גדול, מלא אפרסקים המסמיקים בטריותם. מהארגז התעורר זכרון חסר-טעם, מציק.
"כן, כן זה מעמוס. יותר נכון מהוריו." גיחכו השניים והאח השני יסף:"את לא מאמינה, ההורים של עמוס ישמחו להכיר אותך."
מה?!
"מה כבר חרשתם נגדי?!"
"שאתחתן?!" התכווץ גופה, לא, לזאת לא ציפתה משני אחיה הרווקים.
אחיה הבכור גדול ממנה ב-5 שנים, והשני צעיר ממנו בשנה.
גם הם דאגו לפרנסת המשפחה בעת ההיא, למשפחה משלהם ידאגו בבוא העת...
כעוסה ורק רצתה לסיים הנושא במהרה, בטרם תסחוף ביתר שאת ההתלהבות עד הוריה:ללילך חתן אמיד.
"תשכחו מזה!"
"ותדאגו לעניינים שלכם!"
כמובן, לא האמינה שהם יצליחו לעמוד בפיתוי הגדול, לשמור סוד...
"תיראי" לא התאפק האח הבכור, ונהר דבריו בארוחת הערב המורכבת.
אורז בעדשים כתומים לצד שניצלים, חצילים ודלעת מטוגנים. ארוחה טעימה ומשגעת, והתערבבה בשגעון ההתלהבות החתן האמיד:"הוא בחור טוב, משפחה טובה. ההורים שלו רוצים שהוא יתחתן כבר. הם יבנו לו בית, כבן בכור מגיע לו להיות ה"בן-ממשיך". למעשה, הכל מוכן ומזומן, רק חסרה הכלה." ובלא להניד עפעף קירב אליה פניו, כממתיק סוד לשותפה לבֶּצַע:"ואם אַתְּ רוצה גבר לשלוט בו, הוא הגבר הנכון.סיפרה לנו השכנה"
לילך נחנקה. מאיפה הוציא את זה, לעזאזל?! איך הוא מעז להגיד על אחותו שהיא מובילה גבר באף?! סלדה מהתמונה...
לא יכלה להמשיך לבלוע, לא את דבריו החסרי-טעם, וריח של מלחמה גירד את אפה...
ידעה, כל אשר תאמר עתה, יהיה בעוכרה.
ויעלו לה ביוקר הנסיעות הלוך-ושוב לבסיס, גם אם זה רק עניין זמני.
שתוּקה הניחה צלחתה הריקה בכיור, את חצי ארוחתה רוקנה לפח הזבל, המיועד לכלב השבע, המאומן לשמור מפני גנבים...
גם הפרפרים האדומים והצהובים על הפיג'מה הקצרה שלבשה, הגדישו הסאה, כחבלים נכרכו סביב צווארה הצח, שהתפתל כשל ברבור, ניסתה לשחרר...
יצאה למרפסת המערבית של הבית, המרפסת פונה לים,
לא ראתה ים, לא חשה ים. ואלה לא חשכת-ליל ללא ירח, ולא ערפילי השרב אשר הסתירו את הים. פלישתים צבאו פתח ביתה, שטחי ענק של פרדסים, שגם בקיץ עומדים מדובללים וללא פרי, מונעים ממשבי הבריזה...
חזרה לילך למטבח, נערמו הכלים בכיור, פתחה המקרר, היו לימונים, מהעץ שבחצר האחורית, מניב כל השנה, חמוץ-חמוץ לחלחו הדמעות את עיניה.
"מה את אומרת, יא בינתי.."פני אביה התקמטו בדאגה. עד עתה לא התערב בדברי בנו, בכורו. ישב והקשיב, שתקן. לוּ הביע דעתו, היה מעיף הסובבים, כיתושים טורדניים במחי-יד, ולא רועדת. אך עם השנים הסתגל לזמזומים בשל חירשותו. ולמבטים החדים ששלחה האֵם, הגיע התור של לילך להדיח. מחר התור יבשר טובות בנושא החתן. אביה נתן לה זמן לגבש דעתה.היא נדחתה למחר.
בארוחת הערב ביום המחרת, לילך אמרה לאביה העייף מדאגות, לא חסרות אותו:"אני לא רוצה אותו, את עמוס." אביה רק הנהן בהבנה, לא מתנגד להחלטתה. אמה מוטרדת בבנות הקטנות. ואחיה חייכו וכחכחו כמתענגים מהמרק."אתם אל תתערבו!"
"אנחנו את שלנו אמרנו, את תחשבי על העתיד שלך" הטיף האח השני והטעים בטיבו של עמוס, החתן האמיד.
לילך ישבה הפעם בקצה השולחן, לא לצד אחיה הבוגרים, כמו ביקשה להתרחק מקו מחשבתם: הכסף.
רק על הכסף הם חושבים. לא רצתה להקשיב למחשבתם. הכסף מאד חשוב בחיים. בכסף אפשר להשיג הרבה. ובהרבה כסף אפשר לחיות עד גג-העולם. ובגגות, אין כמותם מבינים.
הם מבולבלים, כסף כאמצעים ולא כמטרה לחיים הטובים.חשבה לילך. וקשה להתעמת איתם בשני הנושאים:כסף ושידוך, כנושא אחד.
תמיד כשמתווכחים בנושא אחד, מיד עולה הנושא השני, כתאומים סיאמיים, לא ניתנים להפרדה. ואולי לא צריך לנסות להפריד, לילך דבקה בדעתה:ערך האדם לא נמדד בכסף. ויש לה תכניות אחרות לעתיד, גם אם לא יזהיר בכסף. היא תעשה חיים טרם תתחתן.
ובכלל, לא בא בחשבון עניין החתונה, באמצע השירות הצבאי. ובעצם, למה כולם חושבים, שהיא ועמוס צריכים שידוך? הרי הם כבר מכירים, הם נפגשו, דיברו, הוא אפילו הסמיק וסחב עבורה...
היה יכול לבקש מספר טלפון...אילו רמז, אילו רצה, אילו ביקש אבל, לא היתה לו מחשבה לכך
גם היא לא חשבה
אף אחד לא חשב על זה
מי היה מעלה בדעתו שאחיה יעבדו דווקא בבית הוריו של עמוס, הדתיים, המאמינים שדברים לא נעשים ביד המקרה, יש יד מכַוונת, יד האלוהים חזקה מכל כח אחר.
מבית הוריה המסורתי, פתוח למודרניזציה, לילך קיבלה הפתיחות, הצורך להילחם לדברים שֶיקרו, שיתגשמו.
ועמוס לא הבחור, שרצתה שֶיקרה בחייה. הוא לא אביר חלומותיה.
הנדנודים של מחשבותיה ושל בני משפחתה הבוגרים לא הרפו ממנה במשך שבועיים.
זה מושך לכאן וזה מושך לשם, פעם עולה ופעם יורדת, כן, לא, אולי..אבל,
את ההחלטה הסופית, האחים שלה יעבירו להוריו של עמוס.
הבוקר הכי מתוח הגיע לשיאו בפתח הבסיס.
פתחה לילך דלת הפולקסווגן בחריקה מצמררת:" גם היום אתם מסיימים בשעה 16:30?"
חיוך שיחרר האח השני:"היום אנחנו מסיימים את העבודה. שעתיים לכל היותר, ומקבלים את יתרת הכסף. אז מה נגיד להורים של..." להורים שלו, לא לעמוס, כאילו עמוס רק כלי שרת, עמוס לא בעניין ואני המובילה באף,
" אם כך" נפלטו כרצונן מחשבותיה:"אני לא בעניין" עיקמה אפה:"אחזור בטרמפים, להתראות" נטרקה הדלת מאחוריה, חצתה הכביש הרחב וסואן בשעות הבוקר...
"לילך" צעק האח הבכור וידו נשענה על החלון הפתוח עד סופו, אח"כ יהיה קשה לסוגרו "את תצטערי" ולא נשמע מאוכזב, אפילו משועשע.
"אולי" שלחה חיוך אחרון ופנתה במהירות למשרדה הצבאי.
מחכה לה עבודה רבה, מתכוננים למלחמה, למבצע...
כחודשיים אחרי תחילת "מבצע שלום-הגליל" לילך השתחררה מצה"ל.
אחיה שוב עבדו באותו המושב הקרוב לבסיס הצבאי, אך לא בבית הוריו של עמוס. הגג לשביעות רצונם, ויותר מכך, המליצו לשכנים.
גם השכנים רצו להרחיב ולתקן את גג הרעפים, לפני בוא הגשמים.
והבן שלהם קצין, מפקד טנק. הוא ועמוס לוחמים בצפון...
יש מצב שאַתְּ מכירה אותו...לא הירפו ממנה האחים.
"יח וַתֵּרֶא דְּלִילָה, כִּי-הִגִּיד לָהּ אֶת-כָּל-לִבּוֹ, וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם, כִּי-הִגִּיד לה (לִי) אֶת-כָּל-לִבּוֹ; וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם. "
נישאו האחים ולאחר חמש שנים נישאה לילך לבחיר -ליבה, למושבניק, שעשה מילואים עם בן- דודתה.
השמחה לא האריכה ימים, אביה קיבל התקף-לב והלך בדממה.לעולמים.
כל הזכויות שמורות !
פלישתים עליך...-חלק א'
פלישתים עליך..-חלק ב'
