"אתה מכיר את האור הזה?" שעות הצהרים המאוחרות,יום קיצי בחודש אוגוסט, האוויר היה סמיך ונינוח.הסתכלתי בעיניים שלו והרגשתי שהאמת זועקת לי מתוך הקרביים. הוא גרר אותי לכל כך הרבה שקרים, זיופים, הצגות. וכל מה שרציתי תמיד היה לשאול אותו, ושיענה לי, שיענה לי את האמת.
הוא חייך בשפתיים סגורות. אולי קצת שיתף פעולה, ובכל זאת שאל בתמיהה סטנדרטית, "איזה אור?"
משכתי את ידו והושבתי אותו על ידי. השמש האירה בחוזקה על שנינו, ניצלתי את בהירותה המקבילה למילותיי, "האור של הסוף". הוא גיחך בביישנות מסוימת. ושאל בסוג קול ציני נחמד,"מה זאת אומרת האור של הסוף?"
עניתי לו במהרה כמו תלמידה שהתכוננה בבית על נאום הסיום שלה, "כשהסוף מגיע הוא מאותת באור כזה, אור של אמת, אור שמכריח את הסודות לצוף. כאילו שאומר: מה הסתרת עד עכשיו? בשביל מה? בחיים הכל מתחיל ונגמר, אבל אתה נשאר עם עצמך עד לדקה האחרונה" הוא לא אמר דבר. הרגשתי טוב, בעבר חששתי מהפרידה הזו, כאילו שברגע שהיא תהיה רשמית, לעולם לא תהיה לנו הזדמנות לתקן את כל מה שהרסנו.אבל כנראה שתיקון הוא לא תמיד מה שאנחנו מדמים לעצמנו בראש.
יישרתי אליו מבט, ואמרתי, "רציתי שתדע הכל, מא' עד ת', לא כי אנחנו שיכורים, ולא כי כבר אין לנו כח לריבים. אלא כי אנחנו מסיימים. ברגעים מעטים הרגשתי איתך טוב, אבל זה לא היה סתם טוב, אלא מין תחושה של התרוממות לאוויר. כאילו ששנינו מטפסים על ציפור עם כנפיית ענקיות, וממריאים לאטמוספרה שרק שנינו יכולים לנשום בה.
בחלק גדול מהדקות, שנאתי אותך, ובחלק אחר, סתם רחמתי עליך.
ברוב השעות הייתי עצובה בגגלך, ובזמן הנמנום חלמתי עליך ועלי.אבל בכל הימים האלה שברחו לי איתך...אז, אהבתי אותך. והסיבה לשנאה שחשתי כלפיך לפעמים, היא שגרמת לי להתבייש בזה שאני אוהבת אותך. גרמת לי לשקר. וללכת בצעד אחורה, אל תוך מניפולציות וסחטנות רגשית. והעלבות, ומשחקים של פגיעות.גררת אותי לשקרים שלך.
ולשנוא אותך זה עוד היה יחסית בסדר, אבל כמעט נשרפתי מבפנים כשכעסתי עליך. ואלוהים יודע, שכעסתי עליך, כעסתי עליך כל כך הרבה. על זה שאתה פחדן, על זה שבמשך ארבע שנים התעסקת ובחשת והצפת את הפנטזיה עלי ועליך,שנהיה ביחד בחזרה. וכשהצעתי לך אותה על מגש בוגר ובטוח, פחדת, נעלמת.
ועכשיו, כל המערבולת המטורפת הזו, של אהבה ושנאה, ומשיכה, ודחייה, וגעגוע וכעס, נגמרת, תסתכל עלינו, אנחנו משתחררים...מי יודע אם בכלל נפגש אחרי כמה שנים, כשהחבר'ה יפסיקו לנסות לארגן מפגשים.
תראה מה זה, אני יורדת מרכבת ההרים הזו, אני נושמת. ולכן אני יכולה עכשיו לשאול אותך, איך זה? איך זה שבכל הזדמנות רק דחפת את הזכרונות שלנו, ואת הרגשות שלנו, ובזמן אמת נסוגת? ואיך זה? איך זה שכשכבר הייתה לנו הזדמנות משמיים, וקיבלנו תפקיד לעשות ביחד, איך זה שלא באת?
איך הפער הזה נתפר אצלך? למה אתה אומר לי בבר חשוך, שאין בו אור, כשכל החברים מטושטשים, שאנחנו אוהבים אחד את השני מבפנים, ומבחוץ שונאים ומתאכזרים? למה אתה לא אומר לי את זה עכשיו? כשיש אור!!! תראה! חודש אוגוסט, יש שמש, יש אור.... למה אתה לא מאיר את החיים שלנו באמת במקום להחשיך בשקרים?"
ואת הפסקה האחרונה ביטאתי במין אקסטזה, כבר לא שמתי לב, אם אני על הבמה, או מול האהוב שתפר בתוכי אומנות במשך כל השנה. הוא רצה לענות לי, כמעט וענה, אבל ראיתי איך שלאט לאט הוא מרים את הגבה, ומתכנן לעצמו שאלה, אז הרמתי את התיק וענדתי אותו בבטחון על כתפי, נשמתי את האוויר, קמתי והפנתי את גופי לעבר הדרך החדשה. צעקתו המתרחקת הדהדה באוזניי, כאילו הייתה הד נעלם, אף על פי שמבחינה פיזית הייתי עדיין קרובה אליו.
"ומה זה בכלל בשבילך אמת? ומה זו הארה? תראי אותנו, הדרך שלנו שרופה".
ואני ידעתי, איך שהיום הזה מאיר עלי, איך שהכל כל כך קרוב אלי. האהבה שלו והזכרונות שלנו והריח שלו והדמעות שלו והדמעות שלי, והוא בגיל 14, והוא בגיל 17, ואני בגיל 14 ואני בגיל 18, וכל השנים שבין לבין, והכל מתכווץ, כמו כלוא באקורדיון ענק, בשביל להוציא צליל חדש.
