פרק 3 מתוך 4
לפרקים נוספים
3.
כשיצאתי מדלת המעון ראיתי לראשונה את מבטה האדום- היה זה הרגע, הייתה זאת דקה של השלמה. היה זה רגע שלא אשכח כל חיי.
היא הביטה בי וקירבה את כיסא הגלגלים גלגול אחד נוסף קדימה מעבר לגגון.
עכשיו הגשם כבר שטף את כל כולה, היא נתנה לעצמה להתאחד עם הטבע, לעשות אהבה עם הברקים והרעמים, היא נתנה למים להרטיב את חולצתה, לנטוף על זוג שדיה לאורך חוט השדרה השבור אל תוך העצמות, לחדור אל הנימים.
היא לא פחדה מכלום. היא לא הרגישה דבר.
היא חיה.
הסתכלתי עליה מהצד וחשבתי על יופייה, כמה מבוזבז הוא, הרי מי מסתכל עלינו?, עלובי החיים, הדחויים.
אפילו אלוהים שכח.
"אז אני מניחה שאני חייבת לך סיפור"
שתקתי. לבי פעם חזק מדי כשהבטתי בעיניה הכחולות.
ואז היא התחילה.
"הגשם הזה" היא הוסיפה מחוות יד דרמטית "הגשם הזה דומה לגשם של אותו היום".
"באותו הערב אבא שלי הכין את ארוחת הערב תוך שהוא מזמזם את 'מודה אני' השיר האחרון האהוב עליו, אני אפילו זוכרת שהוא בישל את תבשיל הפטריות המפורסם שלו- הריחות והחמימות עטפו את ביתנו הקטן כמו נייר צלופן העוטף מתנה.” היא עצרה רגע לנשום.
"באותם הימים חל שיפור ניכר במצבו של אבא והוא כבר היה צריך להגיע רק פעם ביומיים לבית החולים, הוא כבר הצליח לנשום בצורה כמעט חלקה לגמרי למעט כמה חרחורים פה ושם" הסתכלתי עליה מוחה דמעה בהסתר.
"בארוחה עצמה אבא סיפר לנו על הטיפולים החדשניים שהוא עובר ועל איך הוא מרגיש כבר כמעט כמו אצן ועל איך הוא מחכה ליום בו הוא שוב יוכל לצאת בערב ולפגוש את יואבי, שלוקי וש-רון ואולי אפילו להמשיך את המשחק שהם לא הצליחו לסיים באותו יום ארור"
"בסיום הארוחה אבא הכריז שהוא מרגיש חזק בצורה יוצאת דופן היום ושהוא זה שמפנה את הכלים היום!- אני ואמא כמובן לא התנגדנו וניגשנו לחדר השינה להחליף בגדים לכבוד היציאה שתכננו לאותו יום בו אבא יחזור מבית החולים, כל יומיים כשאבא היה חוזר והיה מרגיש חזק מספיק היינו הולכים לסרט בבית הקולנוע הישן..."
היא שתקה לפתע. “אתה בטוח שזה מעניין אותך?” שאלה
ועוד לפני שהספקתי לענות היא המשיכה.
"לא ייחסנו חשיבות מיוחדת לצלחת שהוא הפיל והתנפצה לכל עבר...לא ידענו שכל כך הרבה יתנפץ אחריה" קולה רעד.
"בדרכנו לבית הקולנוע אבא הכריז שהוא מעדיף שנלך בדרך הארוכה אותה ניתן לחצות דרך בית היתומים "אושר לכל" כי ובכן הוא מלא בכוח! ובכלל כבר שנים שהוא לא עבר ליד המבנה העתיק והיפה הזה, כמובן שאני ואמי לא התנגדנו לבלות עוד חצי שעה בהליכה משותפת במחיצת אבא"
"כשהגענו לרחוב ז'בוטינסקי אבא אמר לי ' שלווה מעכשיו ועד סוף הרחוב עלייך לספור את מספר המרצפות הוורודות!' אבא חייך חיוך ערמומי 'ואם תצליחי תקבלי אחרי הסרט גם גלידה ענקית וורודה כמו המרצפות!' אני כמובן שלא התנגדתי למשימה הקלילה שאבא הטיל עליי והתחלתי לספור:
1-2-3
אבא צוחק ומחייך
4-5-6
אבא מנסה לעשות לי פרצופים כדי לבלבל לי את הספירה
7-8-9
אבא מסתיר לי את העיניים עם הידיים
10-11
אבא נופל ומתחיל לפרכס על המדרכה.
"שלווה רוצי מהר למרפאה!- אולי יש שם עוד מישהו!” צעקה אליי אמי בהיסטריה
ואני רצתי בכל כוחי, בכל כוחי רצתי!”
עכשיו היא כבר הניחה את פניה בין שתי הידיים
"באמת שרצתי בכל הכוח אימא, באמת" היא אמרה ברטט.
"כשהגעתי למרפאה דפקתי בכוח על כל הדלתות, צעקתי, זעקתי ולא הייתה תשובה.
ניגשתי לכניסה האחורית, חשבתי שאולי יהיה שם מישהו, אולי "יש כאן מישהו?!!?”
והיה שם מישהו. לא מי שחיפשתי.
מבעד לחשכה הופיע נער ג'ינג'י נמוך, כיווץ אליי את עיניו ובידו מוט פלדה. הוא התקרב אליי עוד ועוד ומלמל מילים מפוחדות- הוא פחד שיחזירו אותו... פחד שיכניסו אותו לצינוק... ואז הרגשתי את החבטה הראשונה, מיד אחריה הגיעה עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת"
הרעם עצר את סיפורה וכשהיא היא הרימה את עיניה אליי ראיתי בהם סבל. ראיתי רצון לנקמה. פחדתי.
הרגשתי מחנק בגרון. אלוהים, מה עשיתי?. זה הכל- אני.
"למחרת הרופא הודיע לי שלא הייתי בת מזל ושהחבטות פגעו בי בעצמה רבה בחוליות העליונות של עמוד השדרה ושקיים חשש מהותי לתפקוד הגפיים התחתונות- או בשפה של בני אדם- מותק, מהיום ועד סוף חייך את תשבי על הכיסא החורק הזה ותשכחי מספורט, סקס ויחס כבת אדם- הרי את לא. את נכה.
אבי נפטר יום למחרת בעקבות ההתקף הקטלני, שבוע לאחר מכן אמי עזבה את הארץ, יום לפני שהיא נטשה הודיעו לי שעלה מבדיקות שערכו בבית החולים שאבי השאיר לי מתנה אחת לאחר מותו- את המחלה שלו ושאני צריכה להתחיל טיפולים ומיד"
כאן היא הפסיקה, לא הייתה מסוגלת להמשיך.
היא התקרבה אליי באותו היום, בגשם השוטף הזה, הרגשתי שהיא מרגישה נקייה וריקה.
היא הייתה צריכה לדבר עם מישהו ואני הייתי המישהו הזה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהחזקתי את ידיה לנחמה.
זאת הייתה הפעם הראשונה בה היא הרשתה לי לחבק אותה.
זאת הייתה הפעם הראשונה בה התנשקתי. אתה.
לו רק ידעה מה עוללתי לה. אני אשם בכל.
אלברטו סלסל את קצה שפמו המפותל וקבע קצוות מעוקלות, הוא טיפס על הכיסא עם הרגל העקומה והשליך את החולצה האחרונה למזוודה האפורה עם הבטנה הקרועה.
הכל היה כל כך עלוב בדירה ההיא של המשפחה שפעם ניסינו להיות.
רק חצי שנה לפני הוא קבר את גרושתו ואיך הוא גרם לזה? הוא חשב לעצמו, מתי התחילה הנפילה?.
הוא כפתר את כפתורי חולצתו המשובצת (האחרונה שהייתה נקייה) , רכס את רוכסן מכנסיו ולקח נשימה ארוכה- הוא מתחיל מחדש, הוא יודע, זה יהיה קשה אבל.
דמעה זלגה מעיניו אל מתחת עיקולי שפמו.
הוא הביט אליי. ומיד הסית את עיניו.
"בוא תעזור לי יוקי, תעזור לאבא להרים את המזוודה"
"אבל אבא... לאן נוסעים?” שאלתי.
"זאת הפתעה בן, זאת הפתעה"
נכנסנו לרכב המעופש שלנו- אני זוכר שבכל פעם שהתיישבנו הייתה מזריקה הישיבה גל אבק לבן וחונק עד שהיינו צריכים לחכות כמה דקות רק כדי שאלברטו יצליח לראות את הדרך (אהה ואת עצמו במראה כמובן!)
אלברטו מחה דמעה נוספת.
"למה אתה בוכה אבא??” שאלתי
אבא לא ענה.
הירח האיר עלינו באותו לילה, אני חשתי באורו המנחם.
מאז שפנינה קפצה לירקון באותו הלילה בה החלטתי שלעולם לא אקרא לה יותר אמא, נאלצתי לחיות עם אבא.
לילות ארוכים היה הירח חודר את תריסי חדרי ואני הייתי מספר לו הכל, פשוט הכל. הירח מעולם לא אכזב והיה לחברי הטוב ביותר (למען האמת, היחיד).
גם באותו הלילה, אני מבין עכשיו בדיעבד, התחנן הירח בפני אלברטו שלא לעשות את זה!- הוא הצביע עליו והאשים אותו וצווח שיבלום את המכונית ויחזור על עקבותיו.
כשאבא סוף סוף בלם (פעולה שהביאה לגל אבק נוסף לשטוף את דרכי הנשימה שלי) הוא הניח את ראשו על ההגה ופרץ בבכי גדול. מעולם לא שמעתי את אבא בוכה. גם לא שפנינה מתה.
"תחזיק בשבילי את זה בן" הוא הניח בידי שטר אדום של 200 ש"ח "תשמור את זה בשבילי עד שאחזור".
"אבל, לאן אתה נוסע אבא?, למה אני לא יכול לבוא איתך?”
"אני נוסע למקום שרק למבוגרים מותר להגיע אליו ו...”
הרגשתי את המחנק בגרון
"ובינתיים ביקשתי מחברים שלי כאן לשמור עלייך"
"אבל...אבל אבא...אני לא מכיר אותם...” אמרתי תוך שאני מביט על השלט הענק "אושר לכל".
"זה בסדר בני, יש כאן המון ילדים, ממש כמוך, אתה תכיר ויהיה לך פה טוב ולפני שתרגיש אני אחזור לקחת אותך"
ירדתי מהרכב ברגליים כבדות, אחזתי את תיק היד הקטן עם מעט החפצים שהיו לי.
דפקתי פעמיים על דלת העץ הכבדה והמתנתי. הבטתי מאחוריי.
אלברטו כבר לא היה שם.
אלברטו לא חזר לקחת אותי.
עכשיו שלפתי את השטר המקומט מתוך מגירת המסתור שלי.
כמה עברנו מאז אותו לילה מאובק כמה דברים ביחד אני, השטר והירח.
נשכבתי בעדינות על המיטה, הרמתי את שתי רגליי אחריי והבטתי בו.
"כבר זמן לא מועט שלא דיברתי או ראיתי עם שלבי" אמרתי חצי לי וחצי לשטר "מה קרה לה? מה קרה לנו?”
הבטחתי לעצמי שהדבר הראשון שאעשה זה ללכת ולדבר אתה מחר! ההתבודדות הזאת שלה לא יכולה להימשך!
התחלתי להרגיש את עיניי נעצמות, החזרתי את השטר למקום המסתור ולחשתי לירח לילה טוב.
אל החדר חדרו לפתע עשרות אורות אדומים, רעש סירנות מחריש אוזניים כיבה את שתיקת הלילה, עדר של מטפלים החלו לרוץ במסדרונות בהשתוללות משולחת רסן, דלתות נפתחו ונסגרו, צפצופים ורעשים וצבעים.
קפצתי בקושי אל כיסא הגלגלים ויצאתי למסדרון. התנועה הייתה סואנת ואז ראיתי אותה.
נגררת על אלונקה כמו חייל בשדה הקרב, מעליה צעיר שמתחנן בפניה להישאר איתו ולהמשיך ללחוץ, לא לעזוב!.
מתוך חדרי כבר ראיתי איך היא מושלכת לתוך האמבולנס ונוסעת.
שלבי!! מה קרה לה?!
התלבשתי במהירות. אני נוסע אליה.
