היא יוצאת
להשקות את העציצים במרפסת. פוזלת לרחוב, לבדוק אם מחכה לה שם במקרה איזה מאהב
איטלקי עם פרחים, ונאנחת באכזבה. היא תולה את עיניה המקוות
בגברים העוברים ושבים. תמיד אלו אותם גברים: מחוספסים, גדולים, שריריים. עובדי נמל
וסבלים. שורי הבר, סוסי הפרא. ובלילות חולמת על אחד כזה שיבוא ויצעק אל עבר החלון –
שישיר לה סרנאדות. אחד שלא אכפת לו להעיר את השכנים.
היא חושבת:
'עד לאיפה הגעתי?' פעם הייתה צריכה לסלק את הגברים במקל. הייתה נועלת את הדלתות,
ומגיפה את התריסים, כדי שלא יכנסו בטעות. זה לא היה כל-כך מזמן... היא שוב לובשת
את השמלה הפרחונית, לוקחת סלסלה ויורדת אל השוק. הגוף שלה בוכה, אבל היא לא תתפשר.
הוא צריך להיות יפה. הוא צריך להיות ענק וקשיח, כמו דוב גריזלי. היא צריכה להרגיש
קטנה ובטוחה בזרועותיו. הוא צריך לרצות אותה לגמרי, לסחוף אותה בתשוקתו, להכניע
ולרמוס עד עפר את גאוותה. את סירובה התקיף המזויף. היא רוצה לבחור אותו מבין ערימה
של גויאבות. הוא צריך להיות בשל. לנטוף מיניות, להסריח מזיעת פועלים מתוקה מהולה
באפטר-שייב. הסחורה הטובה ביותר. זאת שמיד נחטפת.
על ידה גר
טיפוס מוזר. הוא אני, הסופר.
מתבודד, ולא
ממש קונסיסטנטי. משקיף מהחלון, ולא יוצא למרפסת. עדי ראייה יודעים לספר איך בכל
בוקר, בשעה תשע אפס-אפס בדיוק, הוא נראה חוצה את הרחוב חמוש בכובע וסיגריה, ונכנס
לבית הקפה הקטן שבפיאצה. עדי ראייה נוספים יתארו כיצד הוא עוזב את בית הקפה בחצות
היום לערך, כשבאמתחתו דפי נייר, מלאים בכתב צפוף-צפוף – והבעתו משקפת את פרי עמלו.
אלא שבעדים אלו כלל אין צורך, שכן שום דבר מעניין לא קורה בחייו של הסופר. רק
בסיפוריו...
הוא חושב:
'לעזאזל עם הקומה העליונה!' כל כולה חיוּת ועליצות. החיים מתנגשים ומתבקעים שם,
מפריעים את שלוותו. והרי השקט כה חשוב לכתיבה, והחיים מפריעים לשקט. ומכאן מתבקשת
המסקנה – שאי אפשר לכתוב כשחיים. חייבים למות קצת. לראות את החיים ממשיכים בלעדיך
מבעד לחלון, ולנחם את תחושת ההחמצה בפרי יצירתך האחרונה. אך יש שהוא חולם בהקיץ
ומפנטז שהוא עומד שם למעלה במרכז הסלון, על במה – קורא את יצירותיו השמימיות אל
החלל בקול מלא פאתוס, בדיוק של וירטואוז אמיתי. ניצב בגאון אל מול התרגשותם הבלתי
נשלטת של שומעיו. הוא כמעט יכול לשמוע את מחיאות הכף הסוערות בסיום, מכתירות אותו
למלך על אדמה ועל שמיים. אלא שאז הוא מקיץ, ומבין די ברוגז שהתשואות נועדו לאיזה
ליצן שסיפר בדיחה...
בדיחוּת דעת
לא חסרה שם, בקומה העליונה.
שם רוקחים
כמה סטודנטים מהפכה סוציאליסטית – אבל בינתיים שותים שיקויים מזן אחר. סגנון לא
חסר להם, וגם לא חשיבות עצמית – או שתייה חריפה. כל העולה במדרגות, תמיד ימצא גם
משהו לעשן, איזו בדיחה נבזית מושחזת היטב, שאריות של נקניקי-קוקטייל ודעות חתרניות
לעוסות. מה עוד? נשים בעניבות; גברים בגרביונים; דיונים מייגעים על ההגמוניה של
גראמשי; הטיות שונות של המילה "פאשיסט" מוטחות מכל עבר; אידאליזציה של מהפכות
העבר; וכו' וכו'... אם כן – השלטונות יכולים להיות רגועים מהחבר'ה של הקומה
העליונה, לעת עתה.
הם חושבים:
... ובכן, על די הרבה, מטבע הדברים. וכל מחשבה יותר מקורית מקודמתה – וכמעט שאף
פעם אינה נתמכת גם בפעולה. אבל מחשבה אחת מנקרת יותר מכל: להפיל את השלטון. ואם אי
אפשר לטפל בכולו – אז לפחות לטפל בנציגו המובהק ביותר בחלק זה של היקום: בעל הבית,
המתגורר בקומת הקרקע. פקיד בכיר של הממסד המדכא, קפיטליסט חזירי ותעשיין מנוול,
שלא התבייש להעלות את שכר הדירה ביותר מעשרים אחוז בחודש שעבר ("הפאשיסט!").
שמו מככב בראש הרשימה השחורה והסודית ביותר (שאינה מעניינת אף אחד מלבדם) כבר חודש
עשירי ברציפות! (הישג לא מבוטל...). הם חולמים כיצד בערבו של ירח מלא, הם יפרצו
לדירתו בחשאי וירוצצו את גולגולתו לתפארת, ובכך תינתן אות הפתיחה – למהפכה הגדולה
שבדרך...
הוא דווקא
לא כל-כך נורא, בעל הבית הזה.
בטח לא יותר
גרוע מאותם משקיעים זרים שמופיעים פה לאחרונה, רוכשים בניינים לשם השקעה בלבד, ולא
אכפת להם כלל מהדיירים. הוא לפחות בן המקום, ואכפת לו מהבניין... הרי הוא גר בו
בעצמו! ואמנם פקיד – אבל בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ובטח שלא בכיר. רצח לא מדאיג
אותו כל-כך... לא כמו התקף לב, או סרטן, או תאונת דרכים. הוא מתרחק מעשן כמו מאש,
ומתכסה היטב מפני השמש. אשתו בדיוק כמוהו, אלא ש... היא לא דומה לו בכלל. היא אינה
מפחדת מדבר, ואין דבר שמשמח אותה יותר מיום קייצי. חיי הרהב של התקופה
"המתוקה" מסיחים את דעתה המשתנה – קוראת אדוקה של מדורי הרכילות
ופטרונית נלהבת של קדושי הפפראצי. הקפריזות שלה מעלות את שכר הדירה יותר מהר
מהאינפלציה.
הוא חושב:
'איפה גוידו? איפה בני? למה נטש אותנו ככה...'. ואילו היא חושבת: 'אלוהים, שמור נא
על בני היחיד. על... או! סנטה מריה, הגרגורי פק הזה משהו!'. בנם של הזוג עזב את
הבית במרד נעוריו, לפני שנים רבות – ומאז לא שמעו ממנו מילה. לא ידעו אם חי או מת,
אך התפללו לשלומו בכל יום. טוב... בני הזוג – האהבה נדפה מהם זה מכבר כמו בושם
זול, אך עדיין היה להם מנהג רומנטי אחד שלא יכלו להיפטר ממנו: בכל מוצאי שבת, לא
מאוחר מדי, הם מתגנדרים ומתלבשים במיטב בגדיהם – שמים תקליט ישן בפטיפון, ורוקדים
לחי אל לחי. בדרך כלל, כשלא יותר מדי קר בחוץ – החלון פתוח וכל הרחוב שומע את
הצלילים. וגם הכוכבים...
כוכב אחד
דולק במיוחד הלילה.
על ידו ירח
צהוב מחייך, ומתחתיו – בחלק אחר של העולם – נווד ישן וחולם על אריה. רוחות המדבר
הפושרות מכות ברכות על כנפיו של אוהל צבאי גדול. הנווד (שהוא גם החייל), ישן על
מיטה צרפתית. בחלומו הוא רועה צאן, לבוש כותונת פסים, ומנגן על עוּד לאריה בעל מבט
ערני וחכם. בחלום אין כל זכר לשובל האבק שמתקרב אליו, ועומד להפוך את עולמו. ג'יפ
שנושא בקרבו שק דואר נכנס בשערי המחנה. השליש עובר על הניירת, ומזמזם לעצמו מנגינה
ישנה, לא שונה בהרבה ממנגינתו של הנווד.
בדיוק בשעה
שהנווד עולה על גב האריה ושניהם מתכוונים לעוף לשמיים – מישהו מעיר את החייל,
ומודיע לו שהסמל קורא לו. חמש דקות לאחר מכן כבר מתייצב החייל (שהוא גם הנווד),
במדים מסודרים בפני הסמל, שמוביל אותו למפקד הפלוגה. הצדעה חפוזה, ומפקד הפלוגה
מודיע לו בתמציתיות שהוחלט לקצר את שירותו. "עשית את שלך." המפקד מוציא
בקבוק ויסקי שהוחבא בקבינט ומוזג לשניהם כוסית. "זה בינינו, כן?" הוא
קורץ בלבביות, והם שותים לחיים. "היית חתיכת חייל טוב, בן. חתיכת חייל טוב..."
הם לוחצים ידיים, והחייל חוזר לאוהל. עוד מעט יגיע זמן המשמרת, ואין טעם לחזור
לישון. הוא מגלגל לעצמו סיגריה, מרים ספר חזק וטוב, פותח בסימן ומתחיל לקרוא.
§
