תיאור חדר ילדות

חדר הילדות שלי חשוך, רטוב, חם, וקצת צפוף אבל חייתי שם בשמחה ובענווה כמו חרק מתחת לאבן. אהבתי לשים את האוזן על הטבור והייתי מאזין לכל מה שקורה בחוץ, ולפעמים כשהוא גירד בבטן זה דגדג וצחוקי הדהד. האקוסטיקה כמו כן, לא הייתה  הכי טובה; בלילה קולות הקיבה המעכלת היו לי כשיר ערש, אבל תמיד הייתי סקרן לגבי העולם שבחוץ. לא קיבלתי חדר אמיתי משלי, כמו כל הילדים הנורמליים, ששמעתי את צחוקם העמום מעבר לדפנות, קיבלתי את זה, מקום קטן בעולם בחלל הבטן של סנג'ו, אח שלי.

זה קשה להיות התאום שלא שרד. אנשים לא מכבדים תאומים שלא שורדים. אומרים שזה מראה על חולשה, אבל אני לא חלש. יש לי מחשבות מעצימות ושאיפות גבוהות לצאת לעולם ולנסות להפיק מהסיפור הזה תועלת כלשהי. איזו תועלת יכולה לצאת מגוש של עור שנראה קצת כמו תרנגול מרוט מכונס בתוך עצמו, בוכה בחשכה האדומה של הבטן, את שואלת, אבל אני מאמין בעצמי ואני לא אוהב את הגישה שלך לסיטואציה שלי.

אני לא מתלונן, מה פתאום, החיים לימדו אותי צניעות מהי, אני צריך להעריך את מה שיש לי, אבל בכל זאת חיכיתי המון שנים שסנג'ו פשוט ילך להיבדק, ציפיתי לרגע המיוחל הזה שאני אצא לחופשי, שאני סוף סוף איוולד.
וחוץ מזה אני דואג לסנג'ו. לבחור יש בטן עצומה! למה הוא לא חושב שמשהו שם לא בסדר?
אומרים שתאומים יכולים להעביר מסרים אחד לשני, אז בעטתי לו בבטן.

לקחו את סנג'ו לבית החולים. הרופאים חשבו שהוא מטומטם. אני גם חשבתי, אבל הוא אח שלי, אני אוהב אותו.
עשו לנו אולטרסאונד ובפעם הראשונה בחיי מישהו שם לב אליי. נפנפתי לשלום וחייכתי, זה הרגע שלי לזרוח! אבל נראה כאילו כולם נגעלו ממני. נעלבתי.

אני מכוער, אני חסר תועלת, אני נטל על אחי. התכנסתי בתוך עצמי עוד יותר משאני בדרך כלל והתמלאתי ברחמים עצמיים. כל השאיפות שלי בחיים התפוגגו ברגע אחד, כשהוציאו אותי כבר לא היה לי אכפת, הייתי אפאתי לגמרי, כבוי. אז הם חשבו שאני מת, פסולת אנושית, ופשוט זרקו אותי לפח המיוחד הזה של המזרקים והתחבושות המשומשות, כאילו נפלתי לתהום בתוך תהום.