בְּשוּק הַפִּשְפְּשִים - מוקדש באהבה לעצמי עצמי שהראה לי את השוק

בְּשוּק הַפִּשְפְּשִים

השוק האיר לי פנים

יפים הם פניו,

בפינת הסמטה

ראיתי פנים קמוטות,

הם הזכירו לי

את גזעו של עץ התות,

שגדל בחצר של יוסקה

עליו טיפסתי בילדותי.

אף פעם לא פגשתי את יוסקה,

אולי הפנים הקמוטות האלו

זהו יוסקה של ילדותי?

הוא ישב ותיקן שעונים ישנים

דָּלָה שעון מתוך ערמה צבעונית,

עם מברג קטן וּצבת

משך קפיץ דקיק

מתוך קרביו הפעורים.

זה שעון של סבא

שנזרק,

הנכדים לא זקוקים  לו יותר

להם יש שעונים בלי קפיצים.

ואז –

ראיתי אותה עוברת,

זורקת מבט מהורהר בַּשְעוֹנִים

ועוברת אל ערמת צעיפים,

שמכר רוסי אחד מן הַקַּוְקָז.

עצרה וְנַבְרָה בְּתוֹכַם,

שָלְפָה צעיף אדום

שיתאים לגופה השחום,

עיניה עטפו את האדום.

אולי תיקח גם את זה,

שמטבעות זהב דקיקות

שזורות בְּאִמְרַתוֹ.

בלילה –

כשתרקוד לפני אהובה

את ריקוד הצעיפים,

אור נגוהות  יגע במטבעות

והן יבריקו כמו עיניה השחורות.

בתנועות מתפתלות היא תשיל מעליה

צעיף אחר צעיף,

עד שתשאר ועליה רק עורה השחום,

שיספר לו את סיפור המדבר

בו נולדה.

אחר כך תשכב בזרועותיו

והצעיף האדום יכסה גופם.

שם בשוק בעשרים שקלים קנתה,

מהרוסי שבא מן הקוקז

והוא – חמסה כסופה

עם אבן כחולה במרכזה

נתן לה,

אמר שזה בשביל המזל.