מוקדש לעובדי חברת פלאפון
קארמה
הפסנתרן המזרח אירופי היה על סף התמוטטות עצבים. הוא לא הבין כיצד זה, שחברת סלולר גרמה לו לרצות לשלוח יד בנפשו.
בשעה ארבע בבוקר, הוא שתה ולריאן מר במיוחד מספל, וניגן בפסנתר כשהחלון פתוח ואפילת הרחוב נכנסת לחדר, ביחד עם הקור.
הוא כבר לא יכל לסבול את התלאות, וקילל את הרגע בו דיבר עם נציג של החברה לראשונה.
הם תחילה צירפו אותו מיד אליהם, והוא התלהב שיש לו קו טלפון ואינטרנט סופסוף, לאחר אפס בירוקרטיה ובזול, אז כשזה רק התחיל.
אבל מהר מאוד החלו הצרות. מסתבר שהם לא עידכנו את אמצעי התשלום שלו, ועל כן עליו מיד להסדיר את התשלום החודשי שלו להם.
לאחר שדיבר עם אחד מהנציגות שלהם הוא נרגע תחילה, ואף נתן לה משוב חיובי, כי הנציגה אמרה שהייתה טעות טכנית שעשה הנציג הקודם, היא תטפל בהוראת הקבע והכל יהיה בסדר בתוך זמן קצר, אמנם לאחר זמן קצר נודע שגם הנציגה האחרונה רימתה אותו (והוא עוד נתן לה משוב חיובי...).
הנציגים חיו תחת תנאים חדשים נוקשים, ולא יכלו לעשוק יותר את האזרחים על "זמן אוויר" והודעות טקסט. כעת, הם היו חייבים להציע ללקוחות חבילות חופשיות-חודשיות בזול ואימפריית הרשע כבר לא יכלה לעשוק את הציבור בדרך הישנה.
תחת זאת, הם החלו לעבוד בשיטת שוק אפור: סחיטות ואיומים של חפים פשע. הם צדו אנשים נאיביים כמוהו, והוא היה פשוט עוד טרף בשבילם.
בנוסף, הקיצוצים גרמו לעובדים הפשוטים להיות פושעים ממורמרים של ממש, ועל כן גם שלשלו כסף לכיסם הפרטי מלקוחות כמוהו. לפיכך, הם צירפו אותו אליהם מיד, על מנת "להתלונן" מאוחר יותר על כך שהוא לא משלם, ובכך לסחוט ממנו באופן מצטבר סכומים ענקיים שלא היו לו בחייו הדלים והטראגיים.
שוב הוא דיבר עם נציג צעיר, מטומטם, ממורמר ומושחת, שהבטיח לו שהוא שונה מקודמיו, שעשו טעויות בטיפול בהוראת הקבע. "עכשיו", הוא אמר, "כבר אין לך מה לדאוג", הוא טען בטלפון, "את הכל סידרתי לך פה", והפסנתרן שוב נתמלא אופטימיות ונרגע.
גם את הנציג האחרון הוא דירג באופן חיובי.
ואז מה? קוראים שכמותכם יכולים להבין בקלות שגם הוא שיקר בשביל להרוויח עוד כסף, והבעיה עדיין לא טופלה, אולם בוודאי לא צפיתם שהוא יקבל על זה מכתבי אזהרה ממחלקת גבייה והוצאה לפועל, המאיימים כמעט בכל יום לנקוט בהליכים נגדו, נכון?
הדיכאון שלו רק החמיר ומצבו הנפשי הלך והתערער, כך שכעת הוא אפילו לא יכל להתקשר מהטלפון, שכן בכל פעם שניסה, הועבר אוטומטית למחלקת הגבייה, מה שהשפיל אותו מאוד. הוא קיבל בדואר קנס גבוה, ואפילו אחרי ששילם אותו קיבל קנס נוסף, גבוה יותר, בגלל שהתעלמו מהקנס הראשון, כאילו הוא לא שילם אותו, וכך פעם אחר פעם: מכתבי איומים, קנסות, הוצאה לפועל ושליחה ישירות למחלקת הגבייה החמושה בעורכי דין בזמן שניסה להתקשר לאנשהו.
החרדה הנוירוטית של יורי בוריסוב, ברוסיה מאמן נבחרת בלט ופסנתרן מוכשר, רק הלכה והחמירה. הוא הגיע, אחרי הכל, ממדינה שעושה דברים כאלה לאזרחים תמימים, ולכן פחד כפליים מהקנסות והרשויות וכבר הלך ואיבד את כל כספו על קנסות לא מוצדקים, חי ללא טלפון או אינטרנט, ונתקל באיומים מגורמים שונים באופן תדיר.
הנוירוזה סירבה לעזוב אותו ומצבו רק הלך והחמיר עד לנקודת אין-חזור.
וכך, מול המראה באמבטיה, הוא קשר לעצמו חבל לצוואר, ודחף עם הרגל את הכסא עליו עמד.
וכעת נספר מעט על אותם אנשים ועל הגורל הנוראי שלהם.
חלק שני
עוד בוקר משעמם בגבעתיים. עובדי המשרד הגיעו לעבודה השנואה עליהם, עומדים להתחיל ביום נוסף של עבודה אפורה בה הדבר היחיד שמעודד אותם הוא החברות הילדותית והבדחנית ביניהם, הפוזות ומשיכת המין השני.
אכן, היו הם ילדים, צעירים חסרי אחריות ואכפתיות כלפי כל דבר. ממראה העבודה האפורה שלהם והתנאים שנגזרו עליהם הצופה מן הצד יכול היה להאמין כי הם נשארים שם משום שעליהם לשלם תשלומי משכנתא גבוהים במיוחד או לפרנס ילדים רעבים, אך בטיפשותם, רובם עבדו במקום הנורא הזה בשביל לממן טיול מיותר למדינה נאלחת שהעולם יכל לשרוד גם בלעדיה.
היו מהם גם שעבדו שם בשביל לממן לימודים שטחיים במוסד עלוב שנועדו להעשיר אותם מבחינה כלכלית בלבד.
כעת, כשהמדינה הגבילה את הכנסותיהם, הם החלו להתפרנס מלסחוט מהלקוחות כספים ולהשתמש באיומים, קנסות לא מוצדקים ותרמיות שונות למיניהן. אנשים שרצו לעזוב אותם כבר לא יכלו להתנתק, והיו חייבים לשלם אינספור תשלומים על ניסיונם לעזוב, ממש כאילו נפלו לידי השוק האפור.
רובם היו בתחילת שנות העשרים לחייהם, בתרבות בה הם נחשבו עוד ילדים, וכבר היו ממוקמים על המסלול המהיר של השחיתות והזנות חסרת המעצורים. עבדי קונפורמיזם כנועים ללא קרב, הם התעללו בלקוחות כאילו אלוהים לא רואה.
לאחר שנפתחה הקומה הראשונה וכולם השתטו מעט בבדיחות טיפשיות, הגיע הזמן שלהם להתחיל לעבוד, דבר שהם פשוט לא ידעו או לא רצו לעשות.
הם התפנו לעמדות שלהם בעצבות הרגילה שאפיינה את אותן דקות של כל בוקר, אותה עצבות של ילדים שחוזרים לכיתה לאחר הצלצול של סוף ההפסקה, כאשר לפתע נשמעו חריקות מתכת באוויר הפתוח.
מחוץ לחלון נראו עננים של אבק והעובדת הראשונה שקפצה לחלון לראות במה מדובר הבחינה בשיירות טנקים רבות, מגיחות מכל כיוון. ג'יפים ורכבי צבא אחרים הגיעו מכל עבר, נושאים עמם דגלים שחורים. ארגון המדינה האסלאמית כבש את האזור במהירות הבזק.
בחלוף השנים, הייתה נזכרת נופר באותו בוקר בו כיתרו הג'יהאדיסטים את המקום בו שכנה מפקדת חברת הסלולר האכזרית: את העינויים, את הרצח, ואת הנקמה של אלוהים על אותה אכזריות קשה בה הם עצמם היו מתייחסים ללקוחות שלהם.
באותו רגע בו ראתה את הטנקים מתקרבים מהחלון, היא לא הופתעה כלל מהעובדה שדאע"ש כובשים את גבעתיים. לפתע היא נזכרה במשהו אחר לגמרי, וזה לא היה בטיול המיוחל לתאילנד, לא במריבות עם החבר הכסיל שלה, גם לא במסיבת הקריוקי הבהמית שהשתתפה בה אתמול בלילה. נזכרה היא באותה לקוחה מבוגרת ועממית אותה עינתה אתמול בטלפון, ואת הקללה ההזויה והמיסטית שלה עליה.
ז'נט לא הייתה משחקת בקקה. היא נראתה כמו עוד זקנה עממית מעיירה נידחת, שעסקה באמונות תפלות על הצד האפל שלהן, אך למעשה זה עבד לה ביעילות שלא תיאמן.
אכן, איש לא האמין לאמיתות עסקיה של אותה אישה מוכת-גורל שבקושי ידעה קרוא וכתוב, אבל רצו שמועות שהפחידו את כולם בכל זאת. ואמנם קרוא וכתוב היא לא ידעה, אך לנקום במי שזיין אותה, היא ידעה-גם-ידעה.
הטנקים כיתרו את הבניין הארור והכופרים עמדו להיענש. כשהם עמדו בפני הגורל הנורא שלהם, הצעירים האומללים והריקים לא העלו בדעתם שום הרהורי תשובה, הרי מעולם לא למדו מהו מוסר. הם לא חשבו על מה הביא עליהם דבר שכזה ואולי משום שלא היו טובים בלחשוב.
פאניקה אחזה בכולם בעוד שהקללה של ז'נט נכנסה לתוקף. נופר זיינה אותה.
מאז ולדורות, חוקרי היסטוריה צבאית השתוממו על אותה תקיפה תמוהה ולא נתפסת של אותו אירגון על אותו מקום ספציפי ומרוחק, אליו כמעט לא יכלו להגיע ומכיבושו לא יכלו להפיק שום תועלת, ועוד באורח כה מפתיע.
כשנופר הייתה נזכרת בקלילות שהייתה קיימת בחיים שלה עד לאותו רגע בו קפצה אל החלון לבדוק מאיפה הגיע אותו הרעש, היא הייתה בוכה בכי תמרורים. אמנם אותו ארגון הוכנע בסופו של דבר, אך החיים שלה לא יכלו לחזור לעצמם, בלשון המעטה. תמיד הייתה נזכרת איך זלזלה בעוד לקוחה שהייתה נשמעת לה כל כך רגילה, כל כך חלשה, כל כך ניתנת לזיון. ובאיך שאותה לקוחה סיימה את הקללה שלה (לאחר שסחטה ממנה עוד כספים ששוב רוששו אותה באופן לא חוקי, למרות שלא עשתה שום דבר שלא כשורה): "ורק את תישארי בחיים לבד ותסבלי! גם ילדים לא יהיו לך אמן!"
היא לא יכלה להמשיך לעבוד או לממן את הלימודים הזולים שחלמה עליהם, ונאלצה לעזוב את העיר הגדולה, כשהיא בקושי יודעת לקרוא, ולעבור לגור בעיירה נידחת בפריפריה.
עכשיו היא הייתה בעצמה זקנה תמוהה ואומללה, והיו שמועות שמי שמעצבן אותה משלם על זה. היא לא הייתה משחקת בקקה.
