גשר צר

אדם צריך לעבור גשר צר, צר מאוד, מבלי לפחד מהאינסופיות של העולם.
מבעד חלון אני משקיפה על ילדות שמיהרה לדרכה,
משחקי קלאס, מחבואים, חמש אבנים, דום-שתיקה, גומי וכו'
ריח ים ארמונות חול, צידנית עם כריכים שתייה קרטיב ואבטיח צונן.
לרקוד את החורף עם מגפי גומי בשלולית מים, להירטב מזרזיפי הגשם.
מנסה להספיק להביט לאותם שמים של ילדות מבלי לחשוב מה יקרה
בעוד עשרות שנים.
מכל המראות שהיו בעבר נשארו רק זיכרונות, ותחושה שיד
זדונית גנבה את עידן התמימות.
מוכר הנפט השיכור, ומוכר הקרח וקול הפעמון כבר לא יעברו מכאן.
העגלות עם הסוסים נעלמו, האורוות עם חבילות חציר
כוסו באספלט שסומן לחניוני מכוניות מרהיבות עיניים.
במקום פרדס התפוזים נבנו בנינים גורדי שחקים,
השוק עם הריחות והצבעים שודרג לסופר מרקט נטול ניחוחות
המדפים כמסדר מוצגים.
גם האנשים אחרים, עצבניים חומרניים, זה כבר לא יהיה מה שהיה.
אז, מה כל כך חשוב המבט ההוא אל השמים?!
אני מדמיינת עכשיו את המקום בו נמצאות המחשבות,
אותן מחשבות נמצאות במקום בו הייתי רוצה להיות.
תעצרו את הרכבת, תנו לי לרדת....
אני רוצה ללכת הביתה, לטעום געגוע אל ימי התום.