סיזיפי
יוליה פטרובנה זובובנינה הייתה אישה נאורה. את מרבית עלומיה העבירה בפריז ואנטוורפן, והתמצאה במגוון רחב של תחומים, מהם התעניינה במיוחד בזכויות האזרח. היא האמינה שלכל אדם זכויות בסיסיות שישארו שלו ויהי-מה, גם אם בעיניה לא זכה להתפתח בהרבה מהקוף ולעיתים קרובות נראה לה שמקומו האמיתי היה כדרך הטבע בכלוב. דעותיה לגבי המולדת היו סבוכות, ובסוף שנות התשעים היא החליטה לחזור לארצה שהחלה להתייצב שוב, ולהאציל מעט מחכמתה על בני עמה הפשוטים אך מקסימים בכל זאת.
בחוגים חברתיים מסוימים בסנט-פטרבורג, הייתה אי-שביעות רצון ניכרת מההנהגה במדינה: לרבים נראה היה שגם עשור לאחר ההתפרקות ובשחר המילניום החדש, מתרחשים בעולם הפוליטי דברים שלא יעלו על הדעת, ולא תיתכן שום רווחה כל עוד הם קיימים.
בחוגים אחרים הרגישו, שאין הרבה תקווה לשינוי הממשל במדינתם, ושזו דרכה התמידית והקבועה של האמא הנפלאה והמורכבת. לדעתם, לא תוכל המדינה להיפטר מסגנון הממשל הטירני והמדכא לעולם, כי יש דברים שלא ישתנו לעולם.
זובובנינה, לעומת שאר ההוגים בפטרבורג, אחזה בתפיסה אופטימית יותר: היא פשוט האמינה שיש עבודה שצריכה להיעשות, ואם האמפריה הרומית לא נבנתה ביום אחד, מן הסתם שגם לא רוסיה החדשה, שאכן תוכל להתקיים לנצח-נצחים, אם רק כולם ימשכו כתף במאמץ משותף (ולא מהסוג הסוציאליסטי, חלילה).
את ולדימיר היא לא ראתה בתור טירן, אלא בתור אדם, כמו כולם, שאמנם דעותיו שונות משלה כמובן, אך כזה שאפשר להגיע איתו לעמק השווה לאחר מאמץ ותרני וסובלני.
אמנם באותם החוגים החברתיים שציפו לשינוי היו אינספור דעות חלוקות וקווי השקפה שונים, משתנים בקביעות וללא הרף, אך שיחות נערכו לעיתים קרובות בין אותם בורים נלהבי חזות משכילה שכל כך נהנו מהתנשאות, וכך הם הרגישו שיש להם במה להאחז, היה להם לפחות אחד את השני.
יוליה הקסימה להם תתחת. היא הייתה ילדת הפלא של החברה הגבוהה ועלתה על כולם בהשכלתה: היא יכלה לצטט את כל האימרות של וולטיר, ניטשה ופרויד בשמונה שפות אירופיות שונות, והפליאה לעשות זאת בשפלות הרוח הנאותה לאשה מתורבתת. היא גם חיבבה את שירת ימי-הביניים מספרד, ניגנה בתשעה כלי-נגינה שונים, וידעה לתרגל הטלה-אסטרלית.
חבריה המעריצים תמכו בה בתור מנהיגה ראשונה-בין-שווים, והיא הייתה האהובה והאהודה בקומונה שלה.
היא לא התנגדה למוסד הנישואים, אך בחרה באופן אישי שלא להינשא. היא הייתה מעורבת באופן לא רגשי עם בן סיעתה, רומן פרמישצ'ב.
די במהרה היא שיכנעה את חבריה לסיעה ברעיון של מהפכה לא-אלימה, מהפכה של ערכים ולא של מנהיג, ושל הידברות עם הממשל, למרות השוני שלו והדרכים האגרסיביות שלו. מעולם לא הייתה מצטטת את אפלטון או את גאנדי, אלא העדיפה בשפלות רוחה להשתמש בביטויים שאף בני לוויתה הפחותים ממנה יוכלו להבין: "חשוב לזכור שכולנו בני אדם", היא הייתה מתמידה להטיף באזני חסידיה, "כשאנו מוותרים אנו למעשה האנשים הגדולים יותר", ועוד רבות כהנה וכהנה. בדרך כלל היא נהנתה מלשאת נאומי מוסר מרגשים שכאלה אל קהל מעריציה. היא הייתה משפריצה עליהם קלישאות כאילו אין מחר, ובאותם רגעים הרגישה חיה מתמיד.
נראה שהיא די מיהרה לאמץ את הפוזה הנלהבת של "משכיל-נרדף", שרווחה כל כך בקרב בני סיעתה, אך האמינה שולדימיר, בן עירה במקור ואדם משכיל כמוה, ניחן בהגיון ואוחז, כמוה, באינטרסים חיוביים. הרי המחלוקות הן-טבעיות כל-כך בעניינים כאלה, ובאמת, איזו עבודה התפתחותית נעשתה כאן אם לא למדנו לשבת עם בני מחלוקתנו סביב אותו השולחן, באופן מתורבת והגיוני, גם כשדעותינו רחוקות כמזרח ומערב? היא נהגה להזכיר את האימרה: "אינני מסכים עם דבריך, אך אגן עד מוות על זכותך להשמיעם", כשהיא מצטטת את וולטיר, אך רק לאזני רומן, שהיה אולי היחיד בקומונה שהתקרב לרמה הקוגניטיבית שלה. גם הוא נהנה מסיסמאות לעיתים קרובות למדי.
כשהם הפכו למפלגה רשמית וישבו בקרמלין מול ולדימיר וחבריו, הוא נאלץ להתייחס אליהם יותר ויותר, אך ליוליה התייחס באופן שונה במידת-מה, ולא בזלול ותאוות הרצח האופיינית שהייתה לו כלפי האחרים. גם היא הרגישה רטט מיוחד כשראתה אותו נואם, היא פשוט הרגישה שהוא כל כך גבר. מתח רציני הורגש באויר כשולדימיר ויוליה היו מתדיינים בנושאים פוליטיים, בתכלית התכליתיות של אהבה ושנאה מעורבים: היא עוררה בו שאט-נפש ומשיכה מינית מופרעת סטייל-קליגולה בו-זמנית.
מי יודע, אולי הייתה היא הצד הליברלי החבוי שבולדימיר, או שהייתה לו אמא מהסוג הזה בילדותו, אך מאמר בזוי שכזה לא מתיימר לעסוק בפסיכולוגיה.
לא היה זה סוד שולדימיר אהב את הנשים כשם שאהב את הבקבוק, באשר היה הוא פוליטיקאי.
ולא סתם פוליטיקאי, אלא המנהיג הלפעמים רשמי של הפדרציה הרוסית. ואמנם הוא היה נשוי, ואמנם יוליה בת-עירו בילתה את שנות נעוריהם במערב החולה, בהתנהגות מתירנית שמעודדת נישואים פתוחים, רדיפה אחרי כלבים וחתולים וכפירה בכתבים של אנגלס, בעוד שהוא נשאר ברוסיה ומזרח-גרמניה וסיכן את חייו להגנה על המולדת, אך לא תמיד נמשכים אנו אל מה שיראה מתאים לנו. ואם הזכרנו סיסמאות רומנטיות, הרי ידוע שניגודים נמשכים זה לזה, אך זו סיסמה אחת שיוליה לא יכלה לשנן כמנטרה באזני עמיתיה, משום שלא יכלה להודות במשיכה זו, אף לא כלפי עצמה.
הם היו מתווכחים בלהט פראי על זכותם או אי-זכותם של הצ'צ'נים למדינה משלהם, על המבנה הכלכלי-חברתי של המדינה החדשה, על היחסים עם מדינות המערב, ואף על נושאים מרחיקי לכת כמו התרת שימוש בקנאביס לצריכה עצמית במעצמה המתחדשת, בזמן שבני סיעתה היו נבוכים מהאוירה, ומחסליו שלו זועמים.
יוליה פטרובנה ידעה שהיא תמיד מצולמת, וזה אף החמיא לה במידת מה, לדמיין את ולדימיר מסתכל מהצד השני בעוד שהיא מתרחצת ומה-לא, היא גם נהנתה לגרום לו לקנא כששכבה עם רומן, וידעה שהוא מסתכל גם אז. מערכת היחסים הטעונה הזו לא יכלה, כמובן, להחזיק מעמד לנצח.
רומן אמנם היה גבר של המאה העשרים ואחד, שלא התבייש להפרד ממאפייני הזכר-שוכן המערות, ולא האמין גם הוא במונוגומיה ובקנאה לאישה, אך לפתע חש לראשונה בחייו ברגש הזה, והבין לראשונה שאולי גם ליברלים הם רק בני אדם. מאותו שלב החל להתקרב לזרמי ניו-אייג' בנצרות, אך לא חדל מלהתכסח עם יוליה, וכמנהג אבותיהם מימים-ימימה, הכה אותה מדי פעם בפעם כשהשתכר וזעם עליה, אחרי יום שלם של צפייה נרגזת בה מתחבטת עם פוטין בשאלות נישואי הומוסקסואלים, באורח כה ארוטי.
גם חברי הסיעה האחרים העזו להרים את הכפפות נגד יוליה, ואף אנשים מסיעתו של ולדימיר אשר גורלם לא נודע העזו לבקר אותו על כל העניין התמוה והמביך הזה.
במפלגת האופוזיציה חל קרע של ממש: הכוכבת הגדולה הלכה לאיבוד בידיים של האויב השנוא (בסתר), וכולם רבו עם כולם. אך מעל הכל כעסו עליה, על יוליה, שאף הגדילה לעשות ותמכה בפומבי בולדימיר בזמנים של אישומי שחיתות, הפרת אמונים, והתנקשויות למיניהן.
היא התקרבה אליו, ומערכת האהבה-שנאה הפכה ברובה לאהבה מהסוג הלא-חוקי בעליל. אך "הכל הוגן באהבה ובמלחמה", היא ציטטה את לילי, והפעם רק לעצמה...
פעם אחת, הם הסכימו לנהל את אחד מהדיונים בארבע עיניים, בדירה שהייתה בבעלותו-בסתר, לאחר ארוחת ערב. הם היו אמורים, כביכול, לדון בשאלת הארכת שירות החובה בצבא הרוסי. אך שניהם הבינו מה קורה כאן, ושניהם כבר הספיקו עד שלב זה להשלים עם האופן בו הם זנחו את העקרונות שלהם. "הכל הוגן באהבה ובמלחמה", חשב לו ולדימיר, וכמובן שגם הוא לא יכל לחלוק את מחשבתו בעניין עם עמיתיו.
לאחר ארוחת ערב קצרה ומתוחה וסצינת סקס-בין-מבוגרים מזעזעת שהמחבר חס עליכם מלתארה (או שמא זה פשוט נבצר ממנו), ולדימיר ניגן לה בגיטרה וציטט לה שורות משיריו של פושקין, כשהוא דומע.
הוא חש בפעם הראשונה בחייו אהבה, אם לא להחשיב את שאר הפעמים.
הם הפגינו זה בפני זו את הכשרונות היוצאים מן הכלל וההזויים שלהם, הנפוצים אצל ילידי עירם, והתחרו זה בזו בדברים שונים ומשונים כמו משחקי חיזור פגאניים ואלימים מימי קדם, באותה דירה קטנה, שקירותיה לא יכלו לדבר.
ערבים דומים חזרו על עצמם לעיתים תכופות במשך השבועות הבאים, בקור של מוסקבה, כששני בני העיר פטרבורג שעזבו אותה לתכליות מנוגדות, מצאו את עצמם זה בזרועות זו, הפעם בחורף של מוסקבה, כשהגורל איחד ביניהם לשם הנהגת המולדת.
ערב אחד, אחרי שבישלו בעירום יחד, הם מצאו את עצמם עומדים בפני השאלה "יחסינו לאן", כשהפעם אין מזה שום מנוס.
ולדימיר לקח את קו המחשבה הרגשני והלא פרקטי במיוחד, וטען שעליהם לברוח לאי יווני שבבעלותו, בו הטמפרטורה זהה לזו של חום הגוף (גם לפני ששותים) והם יוכלו לחיות עד סוף ימיהם ביחד כשהם לא לבושים.
גם דעתה של יוליה, אם הייתה אי-פעם ניחנת בפרגמטיזם, לא הייתה הגיונית עכשיו כלל ועיקר: היא טענה שאדרבא, עליהם לחשוף את אהבתם בקרמלין לעיני רוסיה והעולם כולו, דבר שילמד את כולם סובלנות מדהימה, התפכחות ממלחמות, והוכחה ניצחת לדרך השלום. הם לא הגיעו לעמק השווה, גם אחרי שקיללו אחד את השניה במיטב הקללות הרומנטיות ביותר הזמינות בשפה הרוסית. ולדימיר לא אהב את הרעיון של יוליה: הרי עמיתיו כבר זיהו את הבעיה וראו בה חולשה, ומדוודוב כבר לטש עיניים לכסאו. בנוסף, ה-פ.ס.ב אישר שרומן מתכנן להתנקש בחייו של ולדימיר באקט של קנאה ועלבון, אם וכאשר יזדמן לו. בהחלט ניתן לומר שמאה שנים קודם לכן, באותן הנסיבות, הוא היה מזמין אותו לדו-קרב מסורתי על עניין שכזה.
לבסוף יוליה השתכנעה מהרעיון המפתה שהציע ולדימיר, ומובן שהקסם שלו לא הזיק כאן: הרי הוא היה הגבר הכי כובש בכל המולדת, מהמזרח הרחוק ועד אוקראינה...
הם קבעו להיפגש שלושה ימים מאוחר יותר, ולהפשיר בינתיים כלפי חוץ את היחסים ההולכים ומתגלים ביניהם עד אז. או-אז יוכלו הם לברוח בהפתעה למולדת התרבות של אירופה, ולהימלט סופסוף מכל ההכחשה הזו והחיים האלה אחת ולתמיד.
ולדימיר הנרגש פנה לביתו בחמש בבוקר, שם חיכתה לו אישתו, מסתבר שה-פ.ס.ב טרח להראות לה קטעים של ולדימיר עם יוליה, שצולמו בחשאי.
היא בדרך כלל ידעה על מעלליו, אך הפעם זה היה שונה.
לודמילה אלכסנדרובנה פוטינה הייתה נאמנה למולדתה הנאהבת בדיוק כמו בעלה. היא הכירה בעובדה שהוא בוגד בה, אך לא יכלה לסבול את העובדה שהוא בוגד בארצם הנאהבת, איתה היו מקיימים שניהם שלישיה אילו היה זה אפשרי.
"ירדת לשפל חדש, ולאד", היא אמרה לו. "מילא סתם ילדות, אבל הבוגדת הזאת?!"
"אני לא יודע על מה את מדברת", פלט ולדימיר במהירות האור. נראה שהורגל להגיד את המשפט הזה עוד לפני שנים רבות.
"ראיתי את הצילומים!!!, הצילומים של השירות החשאי!, אמא שלי צדקה בקשר אליך!"
"זה לא קרה בכוונה...", ענה ולדימיר מבלי לאבד את קור הרוח שלו.
"מה, נפלת והזין שלך החליק לתוך הכוס שלה? תקשיב, סבלתי שנים את הבגידות וההשפלה הפומבית, אבל זה... זאת תועבה! זה כאילו שכבת עם אמריקה! בימים של לנין היו תולים אותך!"
היא נרגעה קצת והחלה לדבר בשקט דרמטי:
"למרות כל החרא שלך, ולדימיר, תמיד הערכתי אותך על דבר אחד, אתה אוהב את אמא! כשגדלנו בפטרבורג זה מה שהדליק אותי בך, לא החגורה השחורה וכל שאר השטויות האלה... ככה ראית את עצמך אז? בוגד במדינה כמו טרוצקי?!"
אמנם ולדימיר כבר שמע כמה דברי תוכחה בחייו הרבגוניים, ואף מלודמילה עצמה, אך זה לא היה עוד דבר שיכל להתעלם ממנו כרגיל. הוא לא יכל להאמין שהוא, החבר פוטין, יקרא אי-פעם בוגד במדינה, ונכנס למצב של פאניקה ודיכאון חמור. השירות החשאי ראה הכל. מקורביו קיוו שיצמח מזה משהו טוב, שהוא ישכח ממנה ויחזור לעצמו.
בינתיים רומן לקה בהתמוטטות עצבים וברח למקסיקו, שם שינה את שמו לבוריס, על שם בוריס הקדוש מבולגריה.
יוליה המשיכה את היומיים הבאים בלי ליצור קשר עם ולדימיר. הם היו אמורים להיפגש רק ביום השלישי ולברוח עם מטוס שהוא יארגן לצורך זה במיוחד. עד אז היא המשיכה כרגיל בחיים הפוליטיים, כשהיא לא מתרגשת מהקרע במפלגה. ממילא היא תשכח מכל זה בעוד כמה ימים, ולנצח.
הם נסעו לבקר במפעל לאנרגיה גרעינית במזרח הארץ, במיניבוס עלוב, במשך כל היומיים האלה.
החברים במיניבוס התווכחו על איך לסחוט את מנהלי המפעל וועדי העובדים להתחיל לעבוד בשיטה "ירוקה יותר", כשפתאום המיניבוס התפוצץ.
ולדימיר חזר לקרמלין, ושום דבר לא השתנה גם מאז.
כשולימיר היה נזכר לעיתים באותו ברומן שהיה וחלף הוא היה חושב לעצמו: "עדיף לאהוב ולאבד מלא לאהוב בכלל".
