"חלוצה" / גלי צבי ויס

הבלי וודקה, זיעה שיבשה על בגד וריח נפטלין צורב – נעוצים בזיכרון אפה. זוכרת טלטלת-נדנדה מצד אחד למשנהו בשקשוק מונוטוני, כתפה נוגעת לא-נוגעת בכתפו. רצתה או לא רצתה וזיפי זקנו שלא גולחו מזדקרים למול עיניה. היום, הוא יום הולדתה, אמא אומרת שבגילה כאן – בפולין – לא חוגגים ימי הולדת, נגד עינא בישא. "אלה-שורה'לה", היא קוראת לה. תוספת ה"שורה" על-שם סבתא זכרונה לברכה. כתמיד מעדיפה את "אלה", אבל ה"שורה" (שרה אם תרצו), נותר שם לבלבל את מלאך המוות. ועכשיו הוא פה, ליד מיטתה לוקח כסא, מתיישב. מחייך לעברה, שן כן שן לא, שחור הוא מלבושו. "אני פה..." הוא אומר לה, מניח עוד רטייה צוננת על מצחה, "מעל ארבעים..." לוחש והיא רק בת עשרים וחמש שנה. 25. זה פחות או יותר, בלאו הכי אף פעם לא חגגו לה יום הולדת. גם לא כאן, בקיבוץ "סעד" הדרומי. כן, אפילו בקיבוץ, שמונה שנים לאחר שעלתה ארצה, לא זכתה לשום מסיבה שכזו. פשוט לא. לבדה עשתה "עלייה" (מי צריך את זה, אמא אמרה). אבל היא בשלה, "ציונית", קראו לה. ולא שלא היה לה קשה: השמש הנוראה הזו, הדמעות כל לילה, הויכוחים בקיבוץ. הכל היא זוכרת. לפחות מצאה אותו כאן: את גדעון שלה. לפחות הקימה משפחה פה, במקום זו שהשאירה בקראקוב. ולא, היא לא הסכימה לטיול שורשים שהציעה לה דינה-בתה הצעירה (מה איבדתי שם? נהגה לומר). לחו"ל היא לא תחזור. בשום צורה ודרך. יש דברים שלא מעניינים אותה ועקשנית הרי תמיד הייתה (אז מה חדש בעצם?) ודווקא עכשיו כשמצלצל הטלפון מאבי, היא נזכרת בכל אלה שוב ושוב: בטוריה, בחליבה הלילית, במשמרות המטבח, הקטיף בשמש הנוראה. כזאת שמש צורבת, אם רק הייתה יודעת על קיומה (ואולי ידעה). ועוד יבלת נפתחת. פוערת פה רחב, מזילה נוזל שקוף. האם על זה דיבר ז'בוטינסקי, באותה הרצאה שהביאה אותו לפה? כבר לא זוכרת (מה זה משנה). היא כבר כאן עם דינה ורינה, גדעון. משפחה משלה. ושוב צף קולו של רופא הקיבוץ, לוחש לאחות בדאגה: "...קשה...אני בספק אם..." והיא קולטת לא קולטת. נוגעת לא נוגעת בחיים, ומשום מה נראה היה לה שזה הוא עוד כאן לידה. ה"שרה" שנוסף לשמה, לא ממש מסייע. לוקח כסא, מתיישב. מחייך לעברה. שן כן שן לא, שחור הוא מלבושו: "לקחת או לא לקחת...זאת השאלה," הוא לוחש לאוזנה. או שרק נדמה היה לה, איכשהו מבעד לענן-הערפול שכיתר אותה אז מכל עבר. פתאום היום נזכרה בכל אלה, ואולי לא במקרה. ריח וודקה של פולני שיכור, עולה באפה, זיעה שיבשה על בגד, ריח נפטלין צורב. רכבת משקשקת (זו שהביאה אותה לאניה, כמו זו של הבוקר הזה). והפעם, הבלי קפה של בוקר, מדי חאקי שלא כובסו, חורף ישראלי קליל באוויר, ריח נפטלין של מעיל מן השנה שעברה. נאחזת במעקה מדרגות-הרכבת עמוסת החיילים, לא מצליחה לעצור את הרעד: פרקינסון בשלביו הראשונים. "בימינו אפשר קצת למתן את הפרקינסון..." מבטיח הרופא "לעכב את התפתחות המחלה..." בעצם גם למדה להסתיר, מצמידה את היד חזק-חזק לצד גופה. ולא רואים. לא ממש. אך עתה, כשהיד אוחזת כך במעקה הכול נראה לעין, זועק "פרקינסון". עובדת חיים, אין מה לעשות. ובסך-הכל יש הספק: שתי בנות, חמישה נכדים, השישי בדרך – בכל זאת משהו בחיים. כבר מזמן עזבה את הקיבוץ (מי צריך את זה). דירה קטנה שכורה במרכז תל-אביב (אפילו זה עדיף). אבל כשהחתן קורא סימן שאין ברירה. "אני חייב לחזור לבסיס," הוא אומר לה "מישהו חייב לעזור לדינה עם הילדים..." והיא יודעת כמה הם יקרים לבתה. אותה אחת שלא תשכח לה לעולם את ה"מגורים הנפרדים", את חדר הילדים והקריאות אל תוך החשיכה: "משמרת לילה! שומרת לילה!" ועד שזו הייתה מגיעה, נראה שחלפה לה כבר שעה. עד היום, דינה לא שוכחת לאמה את העניין הזה (אז מה?) בשביל זה יש אמא. אמא היא תמיד הסיבה לכל מה שקורה ומה שלא קרה. אפשר לחשוב שהיא עצמה שכחה לאמה, שיום הולדת אף פעם לא חגגו לה. אפילו לא עתה והיא כבר בת שמונים שנה, חודשיים וחמישה ימים (אז מה?). לכן, היא עצמה הקפידה לחגוג לבנותיה כל שנה. לא חוששת מעינא בישא, או שטויות אחרות שכאלה. אבל דינה רוצה להיות אמא אחרת: "פרפקט אמא" ועובדה הרביעי כבר בדרך, מקדישה את כל זמנה לילדים, את כל חייה! "תגיעי ברכבת עד אשקלון, אני אאסוף אותך משם," אומר לה אבי, מסדר את הדרגות על הכתף; והיא מטלטלת מצד לצד, טלטלת-נדנדה בשקשוק מונוטוני חוזר, כתפה נוגעת לא-נוגעת בכתף של החייל שלצידה, מנסה להתחמק אך הבלי קפה הבוקר הספיקו לבקר את נחיריה והרעד הזה שאי אפשר לעצור. "התחנה הבאה אשקלון..." אומר הכרוז, והיא יורדת בצייתנות, כבר מכירה את הפרוצדורה של הנסיעה. אבי מחכה. שעה נסיעה עד נווה דקלים, (לא ברור לה למה היום היא לא מצליחה לעצור את הרעד כתמיד). מצמידה את היד אל הגוף, התרגיל שפעם היה יעיל הפך שקוף. "אני פה," היא לוחשת לדינה, מניחה עוד רטייה צוננת על מצחה. "היא קודחת, את רואה," אומר לה אבי, לא מסתיר את הדאגה. "כמה חום יש לה, אמרת?" "מעל ארבעים..." מביט על התפיחות העגלגלה מתחת לשמיכה, מיישר על הראש את הכיפה הסרוגה. "ורופא לא הזמנת?" "ברור. היה כבר אתמול. רק להוריד את החום, הוא אמר. סתם וירוס, אין תרופה..." מלטף את ראשה. "וירוס וככה קודחת?" מביטה בבתה שמנסה להישיר אליה מבט. "היא לא היחידה..." אומר אבי "לא היחידה פה בסביבה. מערכת חיסונית חלשה," מצטט את איש הרפואה, מביט בדינה המפלבלת עיניים, מבעד לענן הערפול המכסה אותה מכל עבר "המתח, את יודעת. ההתנתקות עושה את שלה..." וברור שידעה, כבר בהתחלה אמרה לה לא לבוא לחור הזה (בשביל מה?). אבל דינה בשלה: "זה המקום שלי. זו המדינה!" נווה דקלים, גם כן מדינה (מי צריך את זה, אמרה לה, בשביל מה).