יצירות אחרונות
אֵין כְּמוֹ הָאַהֲבָה (3 תגובות)
אביה /שירים -23/12/2024 12:40
השירים העדינים שאת כותבת. להמשך במת הדיון של נורית (3 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -23/12/2024 11:06
עודי רואה אותו / בית קולנוע ילדותי (6 תגובות)
דני זכריה /שירים -23/12/2024 04:21
כָּמוֹנִי, / בְּשׁוּלֵי בָמַת הַדִּיּוּן, זלדה, שִׁירָה. (11 תגובות)
רבקה ירון /שירים -22/12/2024 23:24
דִּמְיוֹן וּמְצִיאוּת🌹🌹🌹 (13 תגובות)
שמואל כהן /שירים -22/12/2024 22:55
הכתיבה כרכבת הרים / לבמת הדיון של נורית (11 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -22/12/2024 20:47
סיפורים
מימיאני מקדישה זאת לתל-אביבי זמני, שביקש להכיר את כתיבתי.
לצערי, איני כותבת סיפורים קצרים בימים אלה. עסוקה בכתיבת ספרי הרביעי: "הומלס'".
עד שאכתוב סיפור קצר, במיוחד עבורכם, החלטתי לצרף את הפרק השני, מתוך ספרי השלישי: "שושן צחור", הנמצא בימים אלה בשלבי עריכה.
שם הספר: "שושן צחור".
מימי
יש דברים המוטבעים בהווייתנו פנימה, גם אם שכחנו לגמרי דבר-קיומם. יש תחושות שמאזכרות אצלנו משהו מוכר, אפילו אם לא ברור לנו מהו בדיוק ויש דברים המלווים אותנו מילדות. כמו השם שלנו למשל.
מרים אינו השם הכי קליל שאפשר להפיל על ילדה, אפילו לא לפני 50 שנה. אבל הסבתא של איציק מהונגריה, כאב-השואה והצורך להנציח, הכניעו את שרה לוותר על ה"ענת", "אדוה", "רונית" וכל היתר ולהסכים ל"מרים". בימים הראשונים שלאחר הלידה, כשאחזה בחרדת 'אינקץ', את השניים וחצי קילו השבריריים האלה; עלעלה שרה בכתובים ובספרי ההיסטוריה. מחפשת ניחומים לשם שנגוז, לא יודעת כלל שזו גם דרכם של חלומות. רואה, מבחינה כי הפעם הראשונה שהוזכר שמה של מרים בתורה, היה לאחר קריעת ים-סוף (והיא לא הצליחה להימנע מהרהורים על לידתה הזו). "ותיקח מרים הנביאה" (היה כתוב שם), "אחות אהרון את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות". היא סגרה את ספר שמות, מביטה באדום הזועק שבזרועותיה ו'כל הנשים אחריה', דיבר אליה. מין כושר מנהיגות טבעי, משהו שנוהים אחריו: 'כל הנשים אחריה', אולי... אבל בתוכה פנימה, התקשתה לדמיין כל הקשר המשויך ל'תופים ומחולות'. ממש לא. בטוח שלא עכשיו. אבל בכל זאת, ניסתה להכיר את הגוף השדוף הזה מקרוב. ללמוד כל מה שאפשר עליה-לפחות מעצם שמה. והיא למדה שבשמות ט"ו, אמנם הוזכר שמה לראשונה, אבל עוד לפני כן בפרק ב' נאמר: ותתייצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו". כן! ברור שידעה את המשכו של הסיפור המופלא הזה על משה שבתיבה. תמיד אהבה אותו, עוד מילדותה. יכולה הייתה לפזם את השיר המתנגן "דומם שטה..." לצייר, כמו פעם, את שיחי הגומא, את בת פרעה עם שיער-קארה-שחור וכתר נחש-מנוחש. ובצד, דמות זעירה...מרים. שם לבטח היא הוזכרה לראשונה, ברמיזה בלבד ללא ציון שמה. כעומדת מן הצד, מביטה, מגוננת. "נחמד", שכנעה את עצמה בניסיון כושל נוסף, לדחוס לפיה הקטן והאטום עוד מנת אלדון, כמו הסמילק, מטרנה של היום. הכמעט-פגיות הזו תלווה אותה כל ימי חייה (הלילות), כל ימי חייה (הימים). כמו גם הג'ינג'יות האדומה עזה הזו. "היא לא עלתה גרם במשקל," גערו בה ב"טיפת-חלב" ונדמה היה לה שהיא לא ראויה להיות אם (לא בשלה אולי). למרות שהיא יודעת גם יודעת שעשתה כל מאמץ, להתחבר ליצור הבכייני הזה וגם לדחוס אוכל לפה העיקש והקפוץ. מוכנה להישבע! אבל המחשבות במוחה לא היו סדורות כרגע: האוכל, המשקל, הצווחות, הרצון להרגיע מחד. ומאידך, הדמיונות: מי היא? מה היא? לאן תתפתח? האם זה הגיוני שהפגית הזו באמת תהפוך לאדם בוגר? מדבר? חושב? קשה להאמין. לפחות על פניו, זה לא נראה לעין. שוב נתפסה בכתובים, מגלה משהו רומנטי הרבה יותר: מרים החשמונאית. מרתק. זו אשתו השנייה של הורדוס המלך, קראה ונשאבה לאותיות המתארות את יופייה הייחודי. יופי שאיש לא יכול היה לעמוד בקסמיו. יוצאת דופן ממש. מתבוננת באצבעות הגרמיות האלה, שנראו ככף ידה של זקנה מרוטה, ניסתה להפוך את הפלומה הג'ינג'ית למחלפות רכות. נענעה אותה בערסול-טורדני וניסתה להכיר את צבע-עיניה. ירוקות? הניגוד שבין הירוק לאדמוני הרך והשופע. כולה אומרת יופי שמימי ולצידה...המלך. ברור, לשום-אם, לא קל לדמיין את פרי-בטנה הזעיר, הופך לאדם בוגר העומד בזכות עצמו. קל וחומר לשרה, שהיא עצמה, לא עומדת בזכותה. נבוכה, מסוחררת בין חיתולי-הבד של אז לבין הכביסות הבלתי נגמרות האלה. בין ההאכלה המתמשכת והנענוע האינסופי, ללא שעון. ללא כל עזרה מאיש מבני המשפחה וללא כל סעד נפשי מתאים. והדמעות. עוד האכלה ועוד האבסה, ונמאס. איך שלא יהיה, היא הדביקה לה את הכינוי "מימי". שום כתובים, לא שכנעו אותה ש"מרים". רק איציק, המשיך עם "מרים" במלעיל ולא במלרע. אבל מימי-מרים, (לא משנה הבחירה), גדלה. לא מהר. לא הרבה מדי. גדלה. ואולי מוטב שקראו לה "מיני", בהנציחה את הפגיות הזו, לכל ימי חייה. מיניאטורה מג'ונג'נת ומנומשת מראש ועד כף רגל. אפילו בגיל חמש הייתה שדופה כאדם אחרי צום קשה. רק עור ועצמות, זה הכול. והשיער? לא. הוא ממש לא הכיר בדמיונות-שרה, אודות אשת-הורדוס. הוא צמח אל קרזול אכזרי, שלא הזכיר בשמץ של "הזכרה": רכות גלית נשפכת. ובקושי רב הגיע עד כתפיה של מימי השדופה. אפילו הגננת, שמורגלת בחיבה לכל בני הגיל-הרך, לא הצליחה להתאהב בכיעור, בריחוק ובמוזרות של מימי הקטנה. "מאיפה הג'ינג'יות הזו?" התעניינה הגננת כשפגשה גם את האימא, גם את האבא. "כנראה מהסבא. סבא של איציק. גם לאחיו יוסי, יש טיפה זכר לג'ינג'יות הזו," למדה לצטט את כל היסטורית-הגנים של המשפחה (ואיציק נהג לומר מהחלבן) "נראה ככה לפי התמונות...לא נשאר מי שיספר," התנצלה כאילו, כשהיא נושאת אחריה את דורון ובזרועותיה את שי הקטן. שני אחיה הטריים של מימי, ששום רמז לאדמוניות מנומשת לא ניכר בהם. "נשיקות של מלאך," קראה לנמשים האלה שרה, מנסה לשכנע עצמה ואת מימי שמדובר בחן. דורון נולד כשמימי הייתה כמעט בת שנתיים, שי שנה אחר-כך ("פנצ'ר", התנצלה תמיד בחיוך מבויש, כשהתעניינו בדבר ההפרש). רק בלי ספק, הם היו המתנות שלה, בעיקר זה הראשון: תינוק שמנמן, עגלגל וחייכן. לא הזכיר בכלל את הנדנוד האינסופי של הג'ינג'ית הסרבנית. "כשנולד ילד חדש," הסבירו לשרה "נוצר עוד מקום בלב לאהבה..." והיא לא קלטה עד היום את המשפט לאשורו "זאת אהבה שלא באה במקום זו הראשונה חלילה, בודאי שלא!" הבהירו את התחושה שהכירו מקרוב "זו אהבה חדשה. נוספת. תוספת," הייתה בהחלט זקוקה להבהרות הללו. אך מדרך הטבע, חייכנות גוררת חיוכי-נגד ופרצוף חמוץ מחייב התמודדות מסוג אחר לגמרי – ניסתה שרה לתרץ (לעצמה לפחות), את גישתה השונה לדורון בראשונה, שהכול איתו קלח-זרם בקלות יתרה. כעבור חודשים מספר, הפנצ'ר. הריון מספר שלוש, ואז הגיע תורו של שי. עוד מתנה של ממש: חייכן, צחקן. שתי נקודות מלאות-אור שבנקל הצליחה להשאיר עם הסבתא, שעברה במיוחד מהקריות ליד-אליהו בתל-אביב, כדי לגור קרוב יותר, כדי ששרה תוכל לחזור לעבודה בבית-החולים. "הבנים גדלים מעצמם. ממש ככה," הדגישה שרה לאחיות במשמרת. מעבר לניגוד שבמינים, הייתה מימי כאישיות, בהחלט הניגוד המוחלט לאחיה הקטנים. ממשיכה בשתיקתה המזהרת, היו שחשבו שהיא על סף פיגור אפילו. תמיד מרצינה בכל שעה משעות היום ומתקשה להעלות את שפתיה למצב חיוך מינימאלי. "משימה בלתי אפשרית," קראה לזה שרה "להוציא ממנה חיוך זה כמו להוציא מים מסלע," נזכרה במשה ובמרים התנכ"ית משגיחה מרחוק "לבקש ממנה לעגל את השפתיים לחיוך זה כמו לבקש מאיציק להדיח כלים," סיפרה לדוד-יוסי בדרך אל הסטודיו. "תנו לי!" דחף את הצלם "אם אני לא מוציא מהג'ינג'ית הזאת חיוך, אני פורש מהשואו-ביז. נשבע לכם," נופף ביד צופית. הוא קיפץ, פיזז, עשה פרצופים וכבר הזיע ממאמץ: "פלא שקוראים לנו הזונות של הבמה...תראו לאן אני צריך להגיע," מחה בתיאטרליות זיעה ממצחו, כשהם כבר מכווצים את השרירים הנכונים שהפיפי לא יצא. אבל היא? בשלה. מסתכלת בחבורה המגוחכת ומתעקשת "אלוהים! ג'ינג'י זה על אמת-אופי," צרח יוסי וקיפץ לגובה "או שאת מחייכת או שאני קופץ מהגג. מה הולך פה?" התעקש. "עד שהיינו מוציאים חיוך מהקטנה הזאתי," עלעלה שרה באלבום התמונות "יצאה הנשמה. לא רק שלנו, של הבדרן הלאומי, אח של איציק..."הבהירה "אדם היה מרגיש עצמו פושע ממש. אידיוט מוחלט לידה. הוא צוחק. מתפקע מהשטויות של יוסי והיא...כלום..." מימי הייתה מחזירה אותם לפרופורציות: החיים קשים רבותי. החיים הם ממש לא פיקניק. אז מה מצחיק פה למען השם? ואז כשכולם היו מפסיקים את התנהגותם הצחקנית, המטופשת "חסרת האחריות" הזאת, מימי הייתה מעלה משהו על פניה. חיוך? אולי אפשר לכנות זאת כך. משהו דומה בכל אופן. אבל בהתחשב בנסיבות הקיימות, האיר הפלש את הסטודיו סוף סוף. התמונה הודבקה באלבום-אוזניים שחור כזה. רגע היסטורי! ככה שאפשר למצוא באלבום כמה אסמכתאות כאלה, שמעידות שהשריר הזה לא היה לגמרי מנוון אצל מימי. רק...אולי...לא מיומן דיו, זה הכול. בעיקר זכורה לטובה התמונה הזו כשיוסי מחזיק בובת-יד בצורת קוף, (בתמונה נראה רק הקצה שלה). ובמרכזה נראית מימי הקטנה, מתבוננת בנעשה במבט תוהה אבל גם מעלה איזשהו משהו, שאפשר אולי לכנות אותו...חיוך. "לא תאמינו," יספר לימים יוסי לעיתונאי מבעד לסורגים "בשבילי הקטנה הזאת בת הארבע, הייתה אתגר של ממש. אני שמילאתי אולמות שלמים בכישרון המדליק שלי. בליצנות, שככה אני זוכר את עצמי מאז ומתמיד, הייתי צריך להזיע כמו חמור. כשהיה מדובר במימי הזאת," סיכם בחיוך. זה היה אתגר ממבט ראשון. ברור. לא פלא שדברים התגלגלו לאן שהתגלגלו. לא פלא שהקשר היה כזה קשר מיוחד ושונה. מין משהו שקשה להסביר במילים. הוא, קומיקאי מפורסם וידוע בבוהמה של ישראל 1970. היא, הקליינטית הכי קשה שלו. "קשה באימונים. קל בקרב," צחק "הייתי מתאמן לידה וכשראיתי שבב משהו...מין זווית שמזכירה חיוך, ידעתי שיש לי NUMBER ביד, לא שנייה אחת קודם." יותר מכל, הפליאה מימי מהקטעים מהם נהנתה, אפילו כקטנטונת בת 5. קטעי הסלפסטיקס, שהיו מקובלים אז, היו נלעגים בעיניה ורק ממערכונים שהיו בהם משחקי מילים נהנתה (מעט כמובן, לא להיסחף). "את התכנים היא לא תמיד הבינה, מה כבר היא יכלה להבין ביחסי גבר ואישה, בעיות פרנסה או עוד דברים שצחקתי עליהם במערכונים שכתבתי," פיאר יוסי את אחייניתו "אבל אם השתעשעתי במשחקי מילים, השתמשתי בחריזה או משהו כמו משקל היא הייתה מצחקקת קלות...שזה אומר שהתעליתי על עצמי," צחק. אורות הזרקורים הופנו אל יוסי ובגדול, באותה תקופה. הוא הייה חיית במה פראית ודינאמית. השתולל על הבמה, הרגיש חופשי עליה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. אך גם אין ספק, שהיה מוכשר כמו שד, גם בביצוע וגם בכתיבה עצמה: חדה, ביקורתית, כזו היודעת לאבחן את המציאות מהצד האפל ביותר שלה. ככלל, לא היה ליוסי אלוהים. הוא צחק ולגלג על כל דבר. כל אישיות שהגיעה לכותרות, זכתה לתגובתו, ועל כל נושא שבעולם, היה לו מה לומר. הכול בלשון משולחת וללא רחם. ערב ערב, היה ממלא אולמות ענק. מלהיב את הקהל ובתום המופע היה זוכה לתשואות נסערות מאין כמותן ולא בכדי. יוסי נתן את המיטב על הבמה, הוא היה שייך להם והם החזירו לו בהערצה ללא גבול. וכך כשהאדרנלין זורם בקרבו בלהט, המשיך את הבילוי עד שעות הבוקר המוקדמות. נשים, קלפים, אלכוהול. הכול בא בחשבון גם אם בשליטה מסוימת (לעת עתה). חיים בוהמיינים של תל-אביב שנות השבעים, שזכו לסיקור נרחב בעיתונות. "כל פלוץ שלי, מדווח בעיתונים," העיד לפעמים בגאווה לעתים בחוסר-סבלנות מופגן, אך ידע שזה המחיר שעליו לשלם. יום אחד, לאחר הביקור אצל איציק ביקש יוסי לקחת את אחייניתו איתו: "אני מת על הג'ינג'ית הקטנה הזאת, אתה יודע...יש בה משהו מיוחד, לא יודע להסביר...תן לי לקחת אותה, רק פעם אחת," שכנע בהצלחה והיא הצטרפה אליו נרגשת כולה. קטנטונת מקורזלת בת חמש בסך-הכול, דבר כזה היא עוד לא ראתה מימיה. אולם מפואר כל-כך, כסאות בצבע אדום ואינספור אנשים. היא ישבה בשורה הראשונה נפעמת, תלתה בדוד יוסי מבטי- הערצה והוא לא נשאר אדיש: "הערב הוא ערב מיוחד בשבילי," שיתף את הקהל "אחייניתי בת החמש באה לראות את המופע שלי..." "איפה? איפה?" חיפש הקהל וזכה לתשובה. "לא יהיה לכם קשה לזהות אותה," שלח לה נשיקה באוויר "חפשו אדום לוהט ותמצאו אותה." הסומק שעלה על לחייה, התמזג להפליא עם שערה האדום-אדום הזה וליבה פעם בחוזקה. המופע החל, ומימי הבינה רק מעט ממנו ודי מהר החלה לחפש תעסוקה למוחה הקודח. היא התבוננה באנשים המתפקעים וכל שראתה מול עיניה היה ראשים שחורים ושיניים חשופות. החלה סופרת אותם: אחד, שניים, שלושה. לא! עוד פעם: עשרים וחמש, עשרים ושש...שלושים ואחת? ופתאום קלטה! זה קרה ברגע אחד. היא התרוממה על מקום מושבה בשורה הראשונה וספרה בכך יד קטנה: שלושים ושישה אנשים בשורה. נענעה בקצב כף-יד מנומשת ומנתה: אחת, שתיים...חמש עשרה, שש עשרה שורות שזה? שזה... לקח לה שתיים-שלוש דקות לכל היותר ו...זהו זה: חמש מאות שבעים ושש. לא להאמין! קסם ממש, הייתה מתלהבת ומאז ביקשה כל ערב אפשרי להצטרף אל הדוד יוסי למופעיו. עד כמה שהדבר ניתן, אפשרו לה בעיקר בלילות שבת ובחופשות מהגן. "היא ממש הקמע שלי," הודה יוסי בעיקר כשהחשבון שלה הפך להיות מורכב יותר ויותר: "כמה עולה כרטיס?" שאלה אותו אחרי המופע בבאר-שבע. "מה?" שאל, לא יורד לסוף דעתה "כרטיס?" "כן, כרטיס. כמה משלם איש שרוצה לראות אותך קופץ ככה, דוד יוסי," שאלה, אם את הקושיות של ליל הסדר הספיקה לשאול רק פעם אחת, לפני שדורון תפס את מקומה, אז לפחות כאן. "10 לירות," פקח עיניים תמהות, ועוד לפני שאמר "ג'ק". היא כבר ירתה את הפדיון שלו להערב. מופתע הביט בה ומיהר לעשות (בקושי רב, הוא מודה) את החשבון בעצמו. זה לא היה הצד החזק שלו, לא של אף אחד במשפחה בעצם. בפה פעור, התבונן באחייניתו בת החמש ומיהר להעמיס עליה נתונים נוספים בכלכלת השואו-ביז: "זה הפדיון הכולל שלי. אבל אני משלם גם לאולם..."והיא ניכתה מיד את הסכום שנקב "אחוזים לאמרגן, הוצאות נלוות כמו: נגנים, הסעה, ציוד, ומזה מורידים מס הכנסה (יימח שמם) וככה...וככה...והיא נהנתה מהשעשוע, יורה הכול מהמותן באותה קלילות בה ריחף הוא על קרשי-הבמה. כל-כך היה נרגש מהתגלית הזו, שביקש מהנהג שלו לעצור ליד תא טלפון ציבורי. מיהר להתקשר לאחיו. סיפר-וסיפר-וסיפר בלי להפסיק, הרבה אחרי שאיציק כבר הניח את השפופרת בצד והמשיך לאכול את הסלט. "מה קורה?" שאלה שרה. "עוד פנטזיה שלו...לא מתבגר הבחור," אמר בחוסר-סבלנות סוגר את פיית שפופרת הטלפון, ולאחר שהגרוגרת שלו התנודנדה, משמיעה צליל-בליעה קולני, החזיר לשפופרת "כן, נהדר...תחזיר אותה מוקדם," הוריד את הצלחת מהשולחן: "נקווה שלא התחיל לשתות שוב..." זה לא שאיציק טעה (יוסי אכן חזר לשתות שוב). אבל זה לא שהוא טעה (יוסי ורק יוסי, הכיר את הסוד הכי סוד של מימי). והיא? היא כבר הכירה בעל-פה את כל הסקצ'ים שלו, כל השורות, כל המילים, כל המספרים, כל הרווחים. "אלוהים, את מחשבון-מהלך ועוד בצבע-כתום, לא להאמין," צבט אותה בלחייה "בלעדיך העולם אפור, תאמיני לי. את הקמע שלי," הטביע נשיקה על נמשי-האף והיא הסמיקה כולה. לא היה עוד אדם קרוב לה יותר מן הדוד יוסי. רק הוא ידע את הסוד שלה. רק הוא התייחס אליו, למי יש זמן בעצם? בטוח שלא לשרה: ממשמרות בבית-החולים, למטבח, לניקיון, לכביסה, ל...לתלות, ל...לקפל...ואפילו לריב עם איציק לא נשאר זמן. "אני עובדת משמרת בוקר, אתה תיקח את הילדים מבית-הספר." "בשבוע הבא, שלושה לילות, אל תקבע משמרות לילה במשטרה." וכך, מתמרנים בין עבודת-משמרות א' לעבודת משמרות-ב', גדלו הילדים "מעצמם", (מין ביטוי כזה שהיה אהוב על שרה). מבחינתה הוא היה משקיט מצפון ואמר שהילדים עצמאיים, תלויים במפתח ולא ממש בה. הכול החל כשהקריירה של יוסי החלה לתפוס גובה. היה זה מפגש אקראי במסיבת בוהמה אפופת עשן. מלך הפנטומימאים האמריקני ביקר שם: ג'יימס וויט תלמידו של מרסל מרסו האגדי והרביץ שם קטע. יוסי נמס...כשהביטוי נשמתו פרחה, קיבל משמעות קיומית. זה היה תפור עליו: הגמישות, הגוף הקליל, ההומור, המימיקה. פנטומימה זה יוסי, איך לא חשב על זה קודם! בשבוע הזה שוויט עוד שהה בארץ, הם נפגשו כל יום. הוא לימד אותו כמה תרגילים ויוסי שחה בטכניקה הזו כמו מארק ספיץ במים. "אני חייב את זה לעצמי," הסביר לפרצוף הרטוב המצומק "אל תעשי לי את זה, בחייך..." נישק "זה רק לכמה זמן...חצי שנה משהו כזה..." זה עשרים וארבע שבועות. שוב הממחטה נשלפת מהכיס. שזה אולי שבע מאות עשרים ימים. מה פתאום דמעות? זה לא כביסה שצריך להרטיב. כל-כך הרבה אנשים עם מזוודות, אבל לא בשורות מסודרות. איך מכפילים את זה? לא להאמין: שבע עשרה אלף, ומאתיים שמונים דקות. ארוכות. איזה רעש המנוע הזה עושה. "תני לי יד. שלא תלכי לאיבוד!" קצין המשטרה דיבר מגרונו של איציק, שבכלל לא הבחין ברעד שלה. "...כל היום על הנדנדה, אפשר להשתגע," איציק. "עזוב, תן לה את הזמן שלה," שרה. קדימה-אחורה, כמו שיוסי לימד אותה. הרגלים כמו מנוע (של מטוס?) עלים נושרים, כמה בערך? חמישה נדנודים: קדימה-אחורה. קדימה-אחורה: שלושה עלים. עוד חמישה נדנודים: אחורה-קדימה. אחורה-קדימה. רק שני עלים. ביחד חמישה. בערך, שניים וקצת. איך קוראים לזה? "ממוצע, אני חושב," ענה איציק וממנה לשרה "...השבוע תקעו לי שלוש משמרות לילה, לעזאזל! כבר שבוע שני ככה." (בממוצע חמש משמרות החודש). "תראה את זה: במקום 250 בחודש הקודם, 225. מה צריך להיות." "הממ...אין לי מושג..." "מה זה העיגולים האלה?" שראתה על תלוש המשכורת. "זה? סימן של אחוזים או משהו," ענה איציק, מתעלם מהעובדה שהשאלה צצה מפיה של ילדה בת שש וחצי. (זה עשר מהעיגולים האלה. אחוזים הוא אמר?) באסיפת ההורים הראשונה של כיתה א', המורה הדסה הביטה עמוק-עמוק בעיניים של ההורים התמהים ואמרה: "שקלתי רבות אם לזמן אתכם לפגישה, עוד במהלך החודש הקודם והחלטתי...החלטתי שלא...חיכיתי עד אסיפת ההורים..." "כן, ומה?" "זה בקשר למימי..." "נו ברור..."חסר סבלנות "מה בקשר אליה. משהו לא בסדר?" "הממ...יותר מדי בסדר, אפשר לומר..." "יש דבר כזה?" שעה לפני המשמרת למי יש זמן לשטויות. "אני מאד נהנית ללמד אותה...היא יושבת בדיוק כאן," הצביעה המורה "ספסל אחורי מאחור...שקטה כל-כך. מרוחקת," (ותתצב אחותו מרחוק) "ובשבילי זה...כשאני מלמדת אותה, משהו מיוחד קורה. אני כמו, מתרגשת? שמחה? הממ..." (יוצאת בתופים ובמחולות?) "מרים?" הצטערה שסחבה אותו איתה. "כן, מרים. היא, איך אפשר לומר...יוצאת דופן." (יופי נדיר ויוצא דופן שכזה, לא ראה הורדוס מימיו). חיפשה את המילה הנאותה "אני לא בטוחה איך לקרוא לזה. אני אישית, עד היום, בואו נגיד, לא נתקלתי בזה..." "וזה אומר?" לחץ איציק ועיניו הירוקות פעורות. "שהיא עילוי...פשוט ככה: גאון!" הוסיפה המורה, חטא על פשע. "גאון?!" דמעות עלו בעיניה של שרה. "את בסדר? רוצה ממחטה, גברת קניג?" שאלה המורה את אימא של מימי. לא! בתנועת ביטול, שומרת על פאסון, גם אם רצתה לשאול: "מה עושים עם זה?" "עושים?" איכשהו לא נראה לה שזה הביטוי הנכון "אין לי מושג בינתיים...אמרתי לך, אני עוד לא התמודדתי עם דבר כזה. נעשה בדיקות..." "בדיקות? בכל זאת אקח את הממחטה, אם אפשר..." נזכרה בדורון ובשי. "לא בדיוק, בחינות כאלה...בדיקת איי קיו, זה נקרא..." "ואז..." הייתה צריכה להבין מזמן, עוד מהטלפון של הדוד יוסי אל בעלה. "או שמקפיצים כיתה או ש...או שמוצאים לה בית-ספר מתאים." "וזה עולה כסף?" חשב איציק על ה'לוקש' המצומצם האחרון. "אני לא חושבת...תנו לי לבדוק הכול, נדבר בעוד שבוע שבועיים," נפרדה מהם בפליאה. "מי היה מאמין..."נזכרה בדרך הביתה בפגה הזערורית הזאת שנכנסה לחייה לפני שבע שנים בקירוב. אבל ברור. יש סודות שהעתיד שומר קרוב-קרוב לחזהו, כמו קלפן מקצועי. תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |