סיפור מתח

ירון התעורר ב-08:00, 30 דקות לאחר שתכנן, שכן מכשיר הטלפון שלו עושה בעיות רבות, ביניהן גם בפונקציית השעון המעורר. הוא הדליק את הרדיו ושמע בחדשות על התראות חמות לפיגוע בתל אביב. לפתע צילצל הנייד שלו וכשענה מאיה הייתה בצד השני. הם קבעו להיפגש בשבוע הספר ב-09:30.

הוא הגיע לבניין העירייה לפני פתיחת האירוע ולא היו עדיין יותר מכמה אנשים בודדים. גם מאיה צריכה להגיע רק בעוד כמה דקות, אז ירון החליט לחכות ממש ליד המזרקה.

מזווית עינו הבחין באדם שמתעכב ליד הרכב שלו בחנייה, אך לא ייחס לכך חשיבות והמשיך לעבר דוכן הספרים שהיה הכי קרוב אליו, מעיין בספר חדש של כותב אהוב עליו שיצא ממש עכשיו. כשהסתובב ראה את הבחור ממקודם יושב על מעקה המזרקה, והוא נראה מאוד לא נינוח יחסית לסיטואציה, מסתכל סביבו בדריכות ונראה כאילו הוא זומם משהו. 'זו בטח סתם פרנויה', אמר ירון לעצמו. הוא חזר להסתכל על ספרים קודמים של אותו סופר אהוב, אבל בראשו עלו פלאשבקים מלפני תשע שנים וחמש עשרה שנים. הוא הגניב מבט לאדם על המזרקה וראה שמדובר בצעיר עם חזות ערבית שאומנם לובש בגדים קצרים, אבל עדיין מזכיר לו מאוד את הצעיר שחלף על פניו לפני תשע שנים, דקות לפני שהאוטובוס ממנו ירד התפוצץ.

לאחר האירוע הראשון בו נכח למד שקוטר של 100 מטר הוא טווח פגיעה ממוצע של מטען, ובטווח זה היו כעת כעשרים וחמש איש: שלושה זוגות צעירים, חמישה אנשים בגילאים שונים וקבוצה של נערים ונערות, במיקומים מבוזרים. אפקט המיסוך ימנע מהרסיסים להגיע לאנשים המרוחקים. מאיה אמורה להיכנס ממש באזור שבו נמצא הערבי. ירון החל לדדות בבהלה ולחוג במעגלים סביב עצמו. 'מאיה!'

'כמה עשרות מטרים', חשב. זה היה המרחק שהציל אותו בפעם הראשונה, לפני חמש עשרה שנים.

היה נדמה לו שאזור המותניים של החשוד כעת תפוח יתר על המידה. בנוסף הוא התנועע באי נוחות והיה מכונס בעצמו, וירון כבר היה בטוח שמדובר במפגע.

מה הוא יכול לעשות? אסור לו לצעוק ולהבהיל אנשים, כי זה יגרום להם לנוע בצורה חפוזה ומבולבלת שרק תחשוף אותם לסכנה.

איך הוא מזעיק עזרה בלי למשוך את תשומת ליבו? פה ושם הבחין ירון בקציני ביטחון מפוזרים, אבל הוא לא יכול לגשת עד לאחד מהם, וצעד כזה גם יחשוף אותו בבירור. למרבה המזל במרחק שני צעדים ממנו היה תא שירותים כימיים והוא החליט להיכנס אליו כדי לבצע שיחה לגורמי ביטחון, אבל כשדחף את הדלת גילה שיש מישהו בפנים. "תמהר בבקשה, יש פה מצב חירום", לחש ירון. הוא התפתה להפנות את מבטו בחזרה אל המפגע לראות מה קורה אתו, אך ידע שעדיף לא לעשות זאת ושכדאי להתנהג בטבעיות. הוא הרגיש אגלי זיעה על מצחו ובעצם גם במקומות אחרים בגופו והוריד את חולצתו. או אז הסתובב לאחור ומבלי שירצה מבטו נחת באזור בו המחבל היה מקודם, אבל הוא לא היה שם עכשיו. 'אל תיכנס לפאניקה ירון', אמר לעצמו. הוא הסתובב ב-360 מעלות, מנסה לעשות זאת בצורה שתיראה טבעית. אולי הוא התקרב לגוש האנשים שנכנס ממש עכשיו לכיכר? לפתע הבחין ירון בפעוט בן שלוש ולמעשה הוא התקרב אל המחבל וחייך אליו מקומתו הנמוכה, וגם הוריו חייכו אליו  ממקום מושבם. ירון החווה בידיו בחוסר אונים. הוא הוציא את הסלולארי שלו והקיש 5- לחצן החיוג המהיר למשטרה, אך הכפתור לא נלחץ. נדמה שהלחצנים שלו שוב עושים בעיות. בינתיים הרבה אנשים התקרבו לאזורו של החמאסניק הפוטנציאלי שהיה ליד הבמה.

הוא זוכר את הפעם הקודמת לאחר ההופעה באזור האיסופים, אז ראה צעיר שנראה לו מסוכן, אבל לא ידע מה לעשות. ולא היה מדובר בעניין של שניות, אלו היו דווקא דקות ארוכות, שבהן הייתה חוסר בהירות לגבי טיבו של אותו צעיר. הוא לא רוצה לעשות את הטעות הזו פעם נוספת, אבל כיצד עליו לפעול?

הוא פנה אל מאבטח שהיה מאחורי האנדרטה, כך שלא היה בטווח ראייה של החמאסניק הפוטנציאלי. לפתע קול רם וחד חתך את השקט. נשימתו של ירון נעתקה. הרמקולים שעל הבמה נדלקו. היה זה שלב הנאומים. לקח לו זמן לחזור לנשום. משעשה זאת ירון הסתובב בחזרה והסתכל על הטרוריסט, שנדמה כי הושיט את יד ימין אל אזור חלציו, במקום שבו הכיס הימיני אמור להיות.

מישהו הגיח מאחורי ירון וכרך את ידיו סביבו. זו הייתה אשתו. ירון סיפר לה על הבחור החשוד והיא אמרה לו שהיא לא רואה אף אחד. הוא הסתכל על הטרוריסט וראה את דמותו מיטשטשת ומופיעה לסירוגין והבין שהיה מדובר בהזיה שלו. ואז מאיה התעצבנה והמשיכה, "אמרתי לך שאתה צריך להמשיך לקחת את הכדורים!!"