עין שומעת

מאת: גלי צבי-ויס

"עין שומעת", יש לו לשמעון ריקלין-עורך בהוצאת "מודן". אולי משום שהגיע מעולם הרדיו, ככותב תסכיתים. כך שכאשר ברצונו לבחון טקסט, הוא נוהג לקרוא אותו בקול רם. "אני מודע לזה שאני עורך קשה לעצמי. כך שכדי לבחון טקסט לעומק-אני משמיע אותו לעצמי," הוא מספר על הטכניקה שרכש, לשם בדיקת איכות-הטקסט: "כשאני קורא בקול, קל לי יותר למצוא זיופים בכתוב. יש לי אוזן לזה, או שמא אקרא לזה: יש לי עין שומעת." את הכישרון הזה, רכש כך נראה, בשל השילוב שבין אמו לאביו: "אבי אהב לספר סיפורים ולאמי יש חשיבה אנליטית. כך שקיבלתי את שני הצדדים הללו," הוא מספר לי. "אני לא בטוח ששני אלה, יכולים לשכון בשלווה באדם אחד. אבל זה המצב," הוא מרמז על הדואליות שבין היותו כותב בעצמו, לבין "חרב-העורך" המונפת כל העת מעל לראשו. את ילדותו עשה שמעון ריקלין בירושלים, ושם גם מתרחשים שלושת סיפוריו בספר שיצא לאחרונה: "תום הילדות", בהוצאת "חרגול". מאז ששמעון זוכר את עצמו הוא היה סטודנט: מגמה מזרחנית באוניברסיטת ירושלים, למד ערבית, פסיכולוגיה, מעט לשון, בלשנות אנגלית סמסטר אחד ולבסוף תיאטרון – הרוב באוניברסיטת תל-אביב דווקא. לימודיו העשירו את אוצר ידיעותיו וחרצו את נטייתו הטבעית לערוך כתבים עיוניים בעיקר. שם הוא מוצא אתגר אינטלקטואלי רב יותר, בבחינת אופ בניית התזה והשפה, התעסקות עם ידע. אליו, כל אלה קלים לו יותר מעריכה ספרותית של סופרים חיים, המחייבת התעסקות עם כאבי-הלב שלהם ו"צרות צרורות" לעתים. ריקלין כתב תסכיתים לרדיו וביימם, כתב מחזות, התעסק בתיאטרון ועבד כפרילנס בתחומי עריכה שונים ומגוונים, כמו גם בכתב העת להיסטוריה: "זמנים" ששם באו לידי ביטוי אוצרות ידע שאין לו מושג מהיכן נדבקו אליו. "היה לי בהחלט טוב בעבודתי כפרילנס," הוא אומר "עד ששידלו אותי לעבוד בהוצאת ספרים, מבלי שידעתי מה זה, ולא ממש בא לי לבדוק את זה. אבל חברים המליצו לי לצאת מהבית ולפגוש אנשים, וזה בהחלט בסדר לי, כרגע. בעיקר משום שאני אוהב להתעסק במילים ובטקסטים," הוא מסכם. כחמש מאות כתבי יד מקוריים מגיעים מדי שנה להוצאת "מודן". שזה אומר: 500 כתבי-יד הכוללים בין 200 ל-300 עמודים שיש לקראם, באופן זה או אחר. חלק מהספרים יוצאים "החוצה", אל לקטורים הבוחנים את כתב היד. כל קריאה שכזו, עולה להוצאה כמה עשרות טוב של ₪ (כך שאל תצפו שיחזירו אליכם בדואר, את כתב-היד); וגם אל תצפו שיקראו את כל הספר מתחילתו ועד סופו. שמעון מתאר את מלאכת המיון הראשוני: "אני קורא כ-20 עמודים בהתחלה, לערך. אם טוב לי, אני אלך לאמצע ואז לסוף. הקריאה בסיום הספר, אומרת לי האם הדמות עשתה שינוי כלשהו, האם היא עברה כברת-דרך במהלך הספר." והוא מבהיר את הנקודה הזו לעומק: "מדבר אלי סיפור טוב, רצוי שיהיה מורכב. סיפור שבו אני והדמויות נצא אחרת ממה שנכנסנו. שהדמות תסיים בעמדה שתשנה את ההסתכלות שלה על העולם. זה נראה לי קריטריון שחשוב לציין," הוא מסביר. "אם מישהו יתאר לי אירועים שלמים ובסופם הדמות תזוז מילימטר, זה צריך להיות ספר גאוני כדי שאהיה בעדו." הוא אומר ולי אישית נראה לי שהוא נאנח קלות, בעודו מנסה להבהיר את הקושי בעבודתו. "אני רואה את תפקידי כמסננת עם חורים גדולים, כדי שכתבי היד יעברו הלאה. כלקטור, אני מודה שלעתים קשה לי לקבל החלטה חד-משמעית כמו בספר שלך "בבואה", הוא חושף חלק מסיפור היכרותנו האישי. וזה סיפורי האישי. סיפור ההיכרות שלי עם שמעון ריקלין. כשקרא שמעון את כתב-היד ששלחתי להוצאת "מודן" הוא אמר לעצמו: "כן, בהחלט יש פה משהו." שמעון ריקלין בגדולתו - אני חייבת לומר כסופרת - זימן אותי לפגישה בביתו (בשל קשר עם ידידה משותפת). שם, בביתו, הקדיש לי שעתיים מאלפות, עם הערות מובנות שרשם בפניו, מציין בפני את הדורש שיפור מחד ואת הייחוד שאהב בספר והתחבר אליו, מאידך. אלא שאיני היחידה. אפשר שמעצם היותו כותב בעצמו, הוא רגיש יותר לכותבים בכלל. מודע למעורבותו של "אגו הכותב", אשר מתקשה לקבל את העובדה ש"בהבל פה", עורך כלשהו, פוסק את גורלו וגורל-ספרו לחיוב או לשלילה. לכן, לא אחת הוא מתקשר לסופר (בדומה למקרה האישי שלי) ואומר לו: "החלטנו שלא להוציא את הספר שלך, הוא לא מתאים להוצאה שלנו. אבל אני חושב שיש לך פה משהו וכדאי לך לפנות להוצאות אחרות." ואכן, מי כמוני יכולה להעיד על-כך באופן אישי, ואני בהחלט מודה לו על גישתו הייחודית הזו. ובכל זאת, מספר לנו שמעון ריקלין, כיצד נחרץ גורלו של ספר לכאן או לכאן והוא אומר: "זה מתחיל בקו של ההוצאה. מה שמעניין את הוצאת 'מודן', לא יעניין את הוצאת 'חרגול' – ולהיפך. אני מעביר ספרים שאני יודע שהוא הקו של ההוצאה שלי, שהוא במצב שאולי דורש עריכה, אבל לא ממש כתיבה מחדש." (על חשיבות העריכה, ידבר שמעון ריקלין מאוחר יותר, בטיפים שיעניק לכותבים הרוצים להוציא ספר לאור). "לא אחת קורה לי שמתקשר סופר שסיים את הכתיבה," מספר ריקלין, "והוא כבר מותש. הוא רוצה לראות את הספר שלו בדפוס ואין לו כוח לכלום. הוא מתקשר אלי ואומר: 'אני כתבתי ספר מופלא ואני רוצה תשובה תוך 10 ימים'," עדות לכך שהדבר בוער בעצמותיו של הכותב. זו אפשרות אחת. ריקלין מצהיר שהתנייה כזאת תידחה על ידו על הסף. אפשרות שנייה, שלאחר קריאת כתב-היד, שמעון כעורך-ממליץ לכותב על שינויים בספרו אבל הסופר, כלל לא מעוניין לשמוע. פעמים רבות שמעון חש שיש פוטנציאל לספר, והוא ממליץ לכותב להניח את הספר כמה חודשים ולחזור אליו מאוחר יותר; אלא שהסופר כבר עייף לחלוטין, ואינו מקבל המלצה זו. לא אחת הסופר מרגיש כאילו קרעו את לבו. וסיפור זה, של ספר שיצא לאור, הוא עדות לחפזון הזה של סופרים: "לא מכבר, ערכתי ספר שיצא בסופו של דבר לאור," מספר ריקלין. "אני חשבתי שמן הראוי לחתוך בשליש את הכתוב. הסברתי למה והצבעתי בדיוק היכן צריך לעשות זאת." אחרי מאבק די קשה עם המחבר, מרבית הצעותיו של ריקלין לא התקבלו על דעתו של הסופר ושמעון יצא עם תחושת תסכול מסוימת. אך מאחר והמילה האחרונה ניתנת לסופר, הספר יצא כפי שהסופר ביקש. ואכן, כשהספר הגיע אל המבקרים, הם נגעו בנקודות מאוד דומות לאלה שנגע בהם העורך. "כעבור כשנה-נפגשנו," ממשיך שמעון ומספר "והסופר היה כולו צער. היום, הוא הודה, היה יכול להסתכל על הדברים אחרת, עם הרבה יותר סבלנות." "מכאן, שיחסי עורך וכותב, הם פונקציה של איפה השניים נמצאים באותה נקודת זמן," הוא מסכם. נשאלת השאלה, האם כתיבת ספר טוב היא פונקציה של זמן? כתיבת ספר, טוען שמעון, אורכת בין חצי שנה לבין חיים שלמים. "סטיבן קינג," הוא מציין "מסיים ספר בתוך שלושה חודשים. זו טיוטה ראשונה, את השנייה הוא כותב בעוד שלושה חודשים. אבל פה מדובר בז'אנר מאוד ספציפי, משהו טכני. וסטיבן קינג הוא טכנאי מעולה עם דמיון מופרע. זה אקשן - לא ספרות והוא מתפרנס מזה יפה מאוד." אך הוא ממשיך ומציין כי לא משך זמן הכתיבה הוא החשוב ביותר, אלא היכולת לקרוא את מה שכתבת. וכדי שתהיה מסוגל לעשות זאת, אתה צריך להניח את כתב-היד לזמן מה, ולחזור אליו כעבור כמה חודשים. אז הפרספקטיבה שונה והסופר בעצמו יודע מה עליו לשנות, לפני שהוא שולח להוצאה לאור. יחד עם זאת, לעיתים אדם חסר כשרון ישקיע המון עבודה, זמן ומאמצים בכתיבה, אך התוצר שלו ישקף את חוסר כישרונו. לעומתו, מישהו ברוך-כישרונות, עשוי לשלוח משהו - גם אם מרושל -ועדיין ניתן יהיה להבחין באיזשהו ניצוץ בכתב-היד שהגיש. עשרות כותרים חדשים יוצאים לאור בעת האחרונה, את הסיבה לפרץ הכותבים הזה, תולה שמעון ריקלין בהמצאת המחשב והאינטרנט. "היום קל יותר להוציא טקסט שנראה כמו ספר," הוא מסביר. "פעם היה צריך להתגבר על המחסום הפיזי של הכתיבה. בנוסף, ניתן לומר, שיותר זול להוציא ספר מבעבר. בשל ההוצאות על החומרים עצמם (נייר, דפוס וכו'). כשהוצאת ספר ממוצע," הוא מציין, "עולה כ-30,000 ₪, אך עדיין להוציא ספר באמצעות הוצאה לאור, מומלץ הרבה יותר!" והוא גם מפרט ומסביר מדוע. "מבחינת הטקסט, סביר שבהוצאת ספרים יקבל הספר טיפול טוב יותר של עריכה. אבל גם אם ימצא הסופר עורך משובח, עדיין ככל שההוצאה גדולה יותר, כוחות ההפצה והשיווק שלה-טובים יותר. רוב ההוצאות משקיעות רבות בעריכה ובאסתטיקה של הספר, וכמובן גם ביחסי הציבור, שהם בסיס חשוב להצלחה של ספר. לסופר חשוב להגיע לכלל אזרחי ישראל וכך גם להוצאה, שלעתים לוקחת בחשבון-שהיא משקיעה בספר אחד רבות ואולי הוא לא יצליח. אך הצלחתו של ספר אחד, תכסה את ההוצאה של ספר אחר שיוצא בהוצאה. או לחילופין," הוא ממשיך ואומר, "ההוצאה מחליטה להשקיע בסופר מסוים לטווח ארוך. היא יודעת שהיא עשויה להפסיד בספר הראשון שלו, אך השני כבר יביא את ההצלחה." מכאן שאני תוהה יחד איתו, האם ניתן לחזות הצלחתו של ספר. האם אפשר לנחש שספר כלשהו יהפוך לרב מכר. והוא עונה חד משמעית שהוא לא יודע את נוסחת הקסם! "אין לי מושג, מה הופך ספר לספר מצליח. לעתים, אנחנו מתרגמים בהוצאתנו ספר שהוא 'שוס' לא נורמאלי בחו"ל. ופה בארץ אין לו הצלחה. קורה גם להיפך כמובן. "רודף העפיפונים" (הוצאת מטר) הוא דוגמה לזה, נראה לי, ההצלחה בארץ עלתה על כל המשוער." עתה אני מבקשת ממנו טיפים למעוניינים להוציא ספר, והוא מונה את הדברים הבאים: 1-לא לשלוח כתב-יד עם אותיות קטנות מדי. לפחות גודל 12, 13. רווח של אחד וחצי-זה טוב ונפלא. 2-לא לדרוש פגישה עם העורך. כדאי לסמוך על העורכים: "אנחנו מוציאים לאור ספרים. לא אנשים," אז אל תטרחו לבקש פגישה – לא תקבלו. 3-שמעון לא רוצה להישמע ציני, אך בכל זאת, היה ממליץ לתת את כתב-היד לעריכה לפני הגשתו להוצאה לאור. חשוב שמישהו מקצוען ייתן פידבק על הספר. כך יש סיכוי שכתב-היד יגיע במצב טוב יותר להוצאה. 4- "זה נשמע נורא," הוא אומר בצער "אבל אם למישהו יש קשרים זה עוזר. מישהו שמכיר את העורך ויאמר לו: 'תן שימת לב לכתב היד הזה, זה משהו שכדאי לקרוא'. במקרה כזה, אין ספק שנקרא אותו מהר יותר. תוך שבועיים אפילו-כי מישהו מבחוץ המליץ." 5-דבר נוסף, להניח את כתב-היד ולחזור אליו כעבור כמה חודשים. זה הכרחי וחשוב! לא למהר, ולא להיחפז, סבלנות! "כותבים רבים," הוא מסביר, "הם אנשים אגוצנטרים, וזה חלק ממה שמייחד אותם," וקל לו לומר זאת כי הוא עצמו אדם כותב. "קשה להם לראות את עצמם מבחוץ, בעיקר אם הם לא ממש מאושרים. גם אם קשה לך - חשוב שתהיה בך הקשבה, דו-סטריות – כי עבודה עם עורך זהו דיאלוג, וככל שהוא דו-סטרי יותר, המוצר המוגמר בשל יותר." 6-וזה מוביל לדבר האחרון שקשור לסבלנות ולאורך נשימה: "אם הדבר שבחרת לעשות הוא להיות סופר. עליך לדעת שיש צורך בנשימה ארוכה – ארוכה – ארוכה. ייקח זמן עד שתמצא את האנשים שיגלו את מה שיש בך." לשמעון ריקלין ככותב, יש כך נראה, נשימה מאוד ארוכה. גם הסיפורים שלו, נדחו על-ידי הוצאות רבות. וכאחד השולח מכתבי דחייה, אפשר שקל היה לו יותר לקבל דחיות מהוצאות. הוא לא לקח זאת אישית, ולא חשב שמה שכתב אינו איכותי - אלא שאינו מתאים להוצאה זו או אחרת. עד ששלושת הנובלות שלו הגיעו לידי אלי הירש-עורך הוצאת "חרגול", שהתחבר אליהם מאוד. הערותיו היו הערות בונות וחשובות, בעיני שמעון ריקלין. הייתה בו הקשבה, והוא מימש את רעיון הדו-סטריות. אין ספק, ששמעון ככותב הוא הרבה יותר קפדן, בשל היותו עורך וזה ניכר בהחלט בספרו הראשון: "תום הילדות", ספר שזכה לתשבחות המבקרים ואיש לא כינה אותו ספר ביכורים. אחרית דבר את הספר "תום הילדות", הגיש לי שמעון במתנה עם הקדשה, ביום בו ערכנו את הראיון הזה. את הספר "תום הילדות", קראתי באיטיות הכי רבה שאפשר. מטמיעה לתוכי, כל מילה, שלא אשכח. ואני בכלל לא ידעתי שהוא כזה. כזה סופר איכותי, כזה רגיש, כזה ייחודי. הרגשתי חובה לשתף אתכם בחוויה של ממש שעברתי בקריאת ספרו של שמעון ריקלין "תום הילדות". ולא שנתבקשתי, ובכל זאת. בתחילת הקריאה רשמתי לי ביטויים ומשפטים שהייתי רוצה לזכור, אלא שדי מהר נשאבתי פנימה והפסקתי. אך מה שהספקתי לרשום, דיו כדי להרשים. להעיד ששמעון ריקלין הוא סופר שבורא-שפה, נוגע בנקודות הכי רגישות שלנו כבני אדם ומותיר אותנו עם תחושה של "עוד". שיננתי לי ביטויים כמו: "הרגליים שלי כאילו נזלו...סבלנות כמו של ראומה אלדר בשעון הדובר...שמות חיבה שמבעבעים מתוכה...שתיקה שמשאירה סימן אדום...שותקת עד זוב דם...ולא יכולתי לאחות את הדמעות שמהן היית עשויה...". אלא שמכאן ואילך, כאמור, נשאבתי אל תוך הסיפורים ולא הצלחתי לרשום עבורכם ביטויים ייחודיים נוספים. במפגש האחרון בסדנאות שלי, אני מעלה את הדיון על: קנאת סופרים מהי, ומהו הצד החיובי שניתן לקחת ממנה. מבחינתי, קנאת סופרים תמיד באה עם המשכה התלמודי: "תרבה חוכמה". כשקראתי את הספר הזה, הרגשתי אותה לראשונה. את הקנאה הזו במלוא הדרה. זה לא שאמרתי לעצמי: "לעזאזל, למה אני לא חשבתי על זה?" ממש לא. אלא הערצתי כל מילה, קראתי את אותו משפט שוב ושוב והתענגתי. כל שאמרתי לעצמי הוא: "הלוואי שאצליח להביא את עצמי באופן כל-כך מלא אל הכתיבה שלי. לגעת. לשחק כך עם המילים במיומנות של אמן ולא לוותר לעצמי בספרי הבא." לסיכום, אומר רק זאת: רוצו לקנות את הספר הזה. זה אורים ותומים לכל אדם כותב. מלאכת מחשבת. הכול מדוד. לא ניתן לגרוע, לא להוסיף.