זה היה עוד יום חום סתמי בלוח השנה הקיצי, השמש שכנה לה במרום ללא הפרעת קליטה מאף ענן, וחיממה את כוכב הלכת האהוב עלייה באכזריות קורנת. הולכי הרחוב מיהרו כל אחד למקום המיזוג הקרוב ביותר מי ברכב, מי בקניון ומי בחנות אקראית לתוספי אופנה. אני אישית, איני מתבייש מזיעה קרירה הנודפת ממגני האף במשקפי השמש חסרי האופנה שלי, והולך בגב זקוף ורטוב.
האנשים האומללים ביותר בשעות הצהריים המאוסות הם מחלקי הפליירים הצעירים אשר מוכנים להקריב את שארית מאגרי המים בגופם, בכדי להרוויח כמה שטרות ולצייד את המאגר במהרה באלכוהול זול מכוס פלסטיק. הפלייר מוגש ברטיבות לא ברורה שמא באה מלחות או מטיפות זיעה צעירות, אין לדעת. אך הרחמים הקיציים שלי נחים על נער המים ואני מקבל בהכנעה את הפלייר.
אני ממשיך כדקותיים לפני שאני מגיע לפח מרוחק באופן סביר מפלייר בוי, ומושיט את ידי בכדי להיפטר מהזבל המיותר הזה. אני נזכר שפעם קראתי את האמירה המדויקת ביותר לגבי פליירים - “כשמישהו מגיש לך פלייר או הוא אומר – קח זרוק את זה אתה בבקשה". בכל מקרה ממש לפני שידי התנתקה הפלייר, אשר בעברית מכונה עלון אך משום מה לא יכולתי לסבול בסיפורי את המילה עלון בכמות כה רבה, ראיתי בכתב שחור מרוחב את צמד המילים,"זרוק" ו"אותי". מיד עצרתי, מי הוא שיגיד לי מה לעשות, עכשיו בכוונה אני אקרא את מה שכתוב פה. התחלתי לקרוא במהירות עצבנית, מנסה ללגום משפטים שלמים בבת אחת הכול בכדי להשתיק את האגו שצץ לו בתת מודע שיווקי.ככל שקראתי, כך האטתי את הקצב ונתתי את לכל מילה את תשומת הלב האפלטונית שלי.
מילים חזקות בכתב זול הן עדיין מילים חזקות, “אי שיווין לכל", “מס לעשירים", לוביסטים הן הטרמיטים של מערכת , הדמוקרטיה"
העצבים נשארו אך הסיבה השתנתה, הפעם לא כעסתי כי אמרו לי מה לעשות, אלא כיוון שידעתי שאני מופלה לרעה. לא בגלל צבע עור, עדה או דעה פוליטית אלא בשל מצב כלכלי.ופה יש לבן ושחור, עשיר ועני. אך כמעט באותה מהירות שבה כעסתי קח מוחי הזכיר לי שאני צריך לעשות משהו שמישהו ביקש ממני, והמישהו הזה משלם לי את דרך להשיג אוכל קורת גג, ארבעה אייפונים ושלושה טאבלטים, לכן כדי שאעשה אותו במקום לתת לרעיונות שינוי קיצוניות במה מיותרת. השגרה צלצלה בפעמון וכל שאר מנגנוני הגוף נעמדו דום. הפלייר חזר למקומו, המילים נשארו מאחור, ואיש ברחוב לא היה פנוי די הצורך בכדי להצילם מבין אלפי הפסיעות שנערמו על גביהן.
האירוע נשכח במהרה כלא היה, היום המשיך כרגיל, פה לקוח מעוצבן, כאן עובד מדוכדך, שם פגישה חסרת ערך ואי שם נמצא השקט. הדרך הביתה מלווה דיסונסס מעיק. מצד אחד הסתיים לו עוד יום בלוח השנה האנושי, אך הבית אינו אי השקט המיוחל. יש בו תינוקות וילד שזז הרבה כמו שילד צריך לזוז אבל טוענים שיש לו חוסר שקט. למי אין חוסר שקט?לספרניות?
ציפוף זדוני מעיר אותי ממחשבות שגרתיות על השגרה ואני מבין שאני תקוע בפקק די הרבה זמן, מצדדי בני נוער ובני נוער לשעבר מניפים שלטים עם ססמאות מוכרות.
מאיפה?
התת מודע שולף מהר את הפלייר מהזיכרון ולוחץ על הכפתור של הנורה.
מהפלייר
לפתע השגרה לא כל כך קסומה לי, הדיסונסס ההוא מקודם גרם לי לפקפק בה, אולי אני כן רוצה שינוי, אולי אני לא רוצה לחזור גמור כל יום למשפחה שלי, ולהדליק את הטלוויזיה כי אין לי כוח לדבר. לא אתם באופן פרסונלי , אלא אין לי כוח לעשות את הפעולה הזו של הלשון והפה שיוצרת קולות שהילדים שלי מבינים. זהו, החלטתי אני רוצה שינוי.
אחרי חצי שעה הבנתי שמה שאני רוצה באמת זה חניה, מי עושה הפגנה בתל אביב? בטח גם מזה מוצאים איך לעשות כסף, ואני בכלל לא אתפלא אם זה לא אורגן על ידי אגודת החניות התל אביבית הבינלאומית. אני מתלונן אך לא מוותר,הפעם אני לא אתן לשום דבר להפריע לי, אני הולך לעשות מה שבחיים לא עשיתי, להפגין במקום להתלונן.
אחרי כחמישים ושבע קללות אני מוצא חניה, מודיע לאישה היכן אני נמצא, כי עדיין אני לא באמת ישות עצמאית המחליטה באופן עצמוני, ויוצא לדרך. ההפגנה לא בדיוק הייתה שופעת בבני אדם, אך בכדי לא להעליבה נקרא לה הפגנה קומפקטית. יחד עם זאת האכזבה האמתית הייתה מן המלל. הססמאות בפלייר חזרו על עצמן כמו בקשות החתונה של משפחה גרוזינית מנערה בת 20. שוב ושוב הנואמים והמפגנים חזרו על אותה מנגינות עד שחשבתי שפאר טסי יופיע אחריהם עם שיר ההמשך דרך זבוטינסקי ארלוזורוב.
המוח הפסיק להקשיב באופן אוטומטי, והעלאה במקום את רשימת המשימות שנותרה לי לפני השינה, בחישוב מהיר גיבשתי את המסלול המהיר ביותר לכיוון האוטו, והג'י פי אס היה מוכן להליכה.
"אני לא מאמין שזה אתה, מה אתה עושה פה, איך השתנת,ממש אבל, הזדקנת אהה"
זה היה חבר, מהתקופה שחברים הייתה מילה המגדירה מישהו שאתה יוצא אתו לכבוש את העיר, ולא נפגש אתו בכדי להחליף רישומי גרפסים ושעות שינה.
"מה איתך? יש לך שניים, לי יש שלושה, הייתם באיטליה אנחנו באיי שייסל, אתה עושה 20 אלף אני 30, הפגנה ראשונה שלך? אני רב מפגין כבר".
אני מחייך, ומחכה שהסיוט יגמר, ובעזרת תפילה ממושכת לאל הסליחות והשיחות זה מסתיים.
"טוב אני מתקרב לבמה, אתה חייב לשמוע את הבחור הזה"
וכמו שהוא הופיע כך הוא נעלם, משאיר שובל של מילים ושאלות נוסטלגיה מאחוריו.
מי ידע שהפגנה זהו המקום הפשוט ביותר בעולם לסיים שיחה. “אני ממש רוצה לשמוע את הנואם הבא, החומר החדש שלו פשוט מרתק". בום, טראח השיחה נגמרה. פשוט גאוני.
אני מפנה את דרכי מבעד למקבץ המפגנים שהתרבה מאז שהגעתי. אני נעצר בקצה כי לפתע אני שם לב שכל האנשים מהנהנים, לא צועקים ססמאות לאוויר אלא ממש מסכימים עם משהו. אני לא מצליח להקשיב למילים הנזרקות לאוויר ונתפסות ברצון רב כל כך, כי הגעתי ממש לקצה ההפגנה, “מה לחזור עכשיו את כל זה?” - חזרתי, ועוד איך חזרתי, רוצה שינוי, מפגין במקום להתלונן, ובפעם הראשונה הקשבתי מבלי לתת לשום מחשבת דעת להסיח את דעתי.
"הרעיון שניתן להשקיע במערכת בחירות של מתמודד לראשות הממשלה מבלי שלמימון זה תהיה השפעה מושחתת בעתיד, הוא אינו אפשרי בתפיסה של כל בן אנוש אשר נולד בכוכב לכת הארץ, אם אתה ארגון כלכלי ריווחי, אתה משקיע במשהו כי אתה יודע בוודאות שהוא יחזיר את ,השקעה בריבית דריבית. איך אנו, הצעירים ממעמד הביניים ממשיכים בחיינו בהסכמת כניעה לשחיתות שלטונית פומבית,עלינו מוטלת האחריות לצאת לרחובות, לעורר את תשומת הלב התקשורתית למה שאנחנו רוצים. לא עוד הפגנה לשם הפגנה, אין אנו מעוניינים בשינוי למען השינוי, בשינוי שהוא מילה ללא מעשה, שינוי כללי ולא ספציפי, שינוי מבלי לדעת מה הוא בדיוק. הפעם אנו יודעים מה אנחנו רוצים.
אנחנו רוצים מס גדול יותר על העשירים, על החברות ועל הבנקים. מי שמרוויח מיליונים ומיליארדים לא יכול לשלם פחות ממשפחה ממוצעת, נקודה. ולא משנה כמה מקומות עבודה הוא מספק, התירוץ הקפיטליסטי דורסני הזה חדל מלעבוד עלינו. לא ייתכן שבנק המרוויח מיליארדים לבעלי שליטתו, יפטר עובדים בכדי לחסוך הוצאות. ההוצאות תמיד נחסכות אך ההכנסות מופרשות כלאחר יד.
אנחנו רוצים להוציא את הלוביסטים מחוץ לחוק. העובדה שאנו יודעים שבקרב הפוליטיקאים שאנו בחרנו לייצג אותנו ביושרה, מסתובבים בעלי עניין אשר קיבלו כסף מתאגידים תאבי בצע, המעדיפים להשקיע מיליונים בלוביסטים ובעורכי דין ובד ובד מפטרים אלפי עובדים בשכר מינימום, היא הבושה הגדולה ביותר שאנו נושאים איתנו.
כל אחד מכם יודע שבכנסת מסתובבים בחופשיות מוכרי שחיתויות ומשני חוקים.
כל אחד מכם יודע שהחוקים שנכתבו למענכם מורחבים בסייגים והקלות.
כל אחד מכם יודע שהקול של בעל הממון שווה יותר כי הוא נשמע שוב שוב.
כל אחד מכם יודע שלוביסט היא מילה אחרת לשחיתות פוליטית.
כך אחד מכם יודע וכל אחד מכם שותק
כל אחד מכם יודע וכל אחת מכם יודעת
ואתם לא עושים כלום?
איך זה יכול להיות?
אני אגיד לכם
אתם תחזרו הביתה אחרי ההפגנה הזו, אתם תדברו על כך שחייבים לעשות משהו, היא אפשר להמשיך במצב הזה,לפחות חייבים להפגין נגד הלוביסטים זה ממש לא יאומן שאנחנו מאפשרים את זה. הילדים יתעוררו, יירדמו אחרי שעתיים, אתם תלכו לישון עייפים, תקומו ליום עבודה שוחק,חזרה הביתה, הרגליים על השולחן, לייק לאיזה פוסט חברתי כי עדיין ההיגיון הבריא מעקצץ, האח הגדול, והשכיחה תופיע בין הביקיני בבריכה והבכי של הילד. כי זה התירוץ היחידי שיש לנו להגיון הבריא, לספר לו שהשגרה היא מדכאת השינוי, שכל עוד לא ייקחו מאיתנו את הסיגריות, הג'ויינטים,הכוס וויסקי קולה, את האישה, את המשפחה, את החברה מהצבא והחברה מהחברה, את הילד, את הילדה, את משחקי הכס, את האח הגדול, את הריאליטי הבא, את החדשות, את ארץ נהדרת, את...”
בשטף דבריו נעלמתי באופן מאגי מבלי שאף אחד ירגיש,אפילו שהגעתי מטוב לבי וזכותי המלאה והחוקתית היא ללכת מתי שארצה, בניגוד לפעם הקודמת, חוסר נעימות חברתי נגס בתודעתי. אך עליו מוטלת האשמה כיוון שהוא עורר בי צורך עז לבצע כמה דברים ברשימת השגרה שהקריא בפני קהל מאמיניו.
זו הבעיה האנושה של השינוי, כולם רוצים שינוי בעוד שנייה ולא בעוד שנה. אני מוכן לצאת מחר לרחוב אם אני אדע שאקבל את מבוקשי באותו הרגע, ואם אפשר לפני שתיים עשרה כי אני צריך לעשות בדיקות דם מוקדם מחר בבוקר.אבל אנחנו יודעים שהמרכיב החשוב ביותר לשינוי הוא זמן,וההפגנות האלו נראות לפעמים אלימות בטלוויזיה, גז מדמיע,שוטרים, אלות, עוד פעם יתנו הבטחות, שוב פעם שום דבר לא יקרה, שינוי חברתי אף פעם לא מצליח. כך אנו מגיעים למושג היחיד שבוגרי תואר בפילוסופיה זוכרים לאחר שלא נמצא שום שימוש מעשי לתואר - נבואה שמגשימה את עצמה.
אפילו הכריזמה הנוטפת, המלל המדויק, הבעיות הנכונות,הקול הצעיר והמיוסר, היופי העכשווי, האינטליגנציה, הרצון לשנות, לא יצליחו לעמוד בפני עוצמתו המיתולוגית של האויב הנצחי - השגרה. מנצחת מוות, בושה וכאב, שגרה שממליכה מלכים שליטים ומנגנוני זאב, שגרה שמשכיחה ומאפשרת,שגרה שמנציחה ומבזבזת, שגרה שאליה עברתי מיד ברגע שסיימתי לכתוב את סיפור זה.
