יתמות

יתמות

היא ישבה זקופה ליד העפר הַתָּחוּחַ

הפרחים שהונחו אמש על התל,

אָזְרוּ שארית כוחם

להשאיר את צבעוניותם למענה,

רגליה היו מְשׂוּכָּלוֹת תחתיה.

הצמידה את בנה אל חָזָה הַתָּפוּחַ,

מתוך שדיה הכבדים

יצקה את נשמת הארץ –

אל תוך פיו.

עם חלב אמו ספג לתוכו

את האור ואת הצבעים,

את ריח האדמה וטעמן של שקיעות,

ספג אורם של כוכבים –

ואת הדומיה.

הוא הביט בה בעיניו הגדולות,

בתוך עיניה ראה את האביב

צובע בירוק חדש את עלי העצים

ראה את השׂדות מהם זרמו ריחות

וצבעים של פרחים,

הוא ראה שם גם את אביו

אותו לא יראה לעולם...

מרחוק עוד נשמעו הדי יריות.