מְחוֹל הַחַיִים

וּכְבַר הֵחֵלָה
כְּמִיהָה לְיוֹם מָחוֹל  הַבָּא.
אַךְ מִי יָדַע?
פְּחָדִים יִפְקְדוּהוּ,
אֶת הַשְּׁנַיִם:
אוּלַי מָחוֹל  אַחֲרוֹן הוּא זֶה שֶנִרְקַד הַיּוֹם.
לְחִבּוּר גּוּפוֹת נִסְעָר-
אוֹהֵב אַחֲרוֹן
וְלֹא עוֹד יָבוֹאוּ אַחֲרָיו?
וְהוּא – אַנָא, לֹא! -  
הַאִם לֹא גּוּפוֹ יִבְגֹּד וִיְרַתְּקוּ  לְמִטָּתוֹ.

 כמעט תמונת ראי. אישה אוהבת מחול אני. לא באולם, לא  בבגד גוף.

להוטה למחולות החיים. יודעת כי החיים  חד-פעמיים הם.

ומה שלא ארדה מהם לא יהיה לי עוד. שום טיפת  דבש מזדמנת 

לא תמתין לי לנצח, כדי שאלוק אותה.
קצרת רוח תגלוש תעבור הלאה..אין רבות כמותה מזדמנות.
מחולות-החיים  שאהבתי  נדחים מנשמתי ומגופי מפני עדיפות הגבר שאהבתי.

 איש שגורלו התאנה לו. עשה אותו נכה. בכל  זאת תאוות חיי הוא.

תאון-מחול, גם אם לא במשמעותו המילולית. גם אם לא באולם עם אישה

 ארוכת רגליים.
ואני הכותבת אומר : באהבה שאין גבולות לה, אתן לו  כל מחול שיבקש.

כאוות נפשו, כמידת צרכו.
אם ירצה לסעור -  אסער ואסעירנו .
אם ירצה מחול  ענוג - ענוגות אחולל עמו.
כל שיבקש יהי.
אך בהתרוקן  אולם מחול! בעת יגוז חלום-ריקוד-התמסרות,

בשוך המיית המוסיקה  המלוות בצליליה, בשלוט הדממה -  
נוגות בגדי מחול נטושים,ינוחו  על קולביהם, או מקופלים ברישול מה.

 עדין  נושאים בחובם חום גופים וריחותיהם נודפים מהם.
יתגעגעו  אל גוף אישה לבן, קמור ורך מאד שמילא אותם.
ואלה - לגופים גבריים חסונים
גם  אני הכותבת כמהה אל הימים הם שבהם עמד לימיני ולשמאלי  

לפני ומאחרי  גבר. ויחד  רקדנו  את חיינו
גם אני הכותבת כמהה אל ימים שבהם חימם את בשרי המקומר, הלבן  הרך.

 וריחו דבק  בי
אני אספתיו אלי באהבה ובחסד אישה אוהבת מאד ואחממנו.
אויה, בהתרוקן  מחול-חלום מדמדומים  שסחפוני אליו. תכבוש המציאות

את מקומה ממנו, נעורה ממנו בלב מר האישה שאני, הרעיה שאני,הרֵעה שאני.

באחת ירד חושך-ההתדרדרות  אל מציאות  גדושת חרדות וכאב.

 רדופת הבלתי ידוע. אימת האולי צפוי.
בהתפוגג מחול-חלום תישאני  באחת הרוח הרעה אל הווה תובעני,

שואב-נוגס  עד  כאב; כתינוק נועץ לסתות עזות  בפיטמת אֵם מיניקה.

כמו לעקור אותה משדה הוא מבקש.  הווה חסר  סבלנות, כופה עצמו. מזכיר:  אל לך  לשכוח  לרגע חובת התמסרותך לאישך.

בכל מאודי אוגרת פירורי כוחותי מוּזָנֵי נחישותי  -  למענו .
אלה יחזקוני . אך לעתים - חזקים ככל שיהיו, נחושה ככל שאהיה -

 יש ויקרסו  כצוק מכורסם אכול רוחות טורפות - 

וים לוחכו בסערותיו הזועמות.
אז אשא תפילה: הו אלי, אלי הטוב שהַימרתָ  לי חיי .

 אך זאת אבקש, אך מעט אתבע מידיך, עשה שאוכל לשוב תמיד

מקריסות-הריסות רוחי,  בהדמות לי כי לא נותר עוד  כוח לתת.
עשה  ששוב אזקוף קומה. אתמלא  ברוח.  שוב,חשוקת  שיניים להיות עמו. 

 המחול שבמציאות  הנו כאב בלתי פוסק.. עשה, אלי,

שאשרה לו כיעקב עם המלאך.  ואם תמצא לנכון, הענק לי גם מעט

ממנעמי החיים. לא הרבה. כמה רסיסים מתוקים מפעם לפעם .

צוֹק אותם אל  גופי. שארגיש את נחירי מתרחבים,חום זורם בעור גופי,

נשמתי שוקקת לאיי-שמחה.
אנא, בבקשה.
כערבה בוכיה אני בסעור מציאות רעה. מרכינה  ענפיה בשברון  לב,

בכניעות, בזרום הדמעות הבאות ממבוע  לא נלאה
קח אותי בזרועותיך  החסונות, יישר אותי, גבר אלוהי,

משוך בכפות ידיך החזקות אך רכות  -  והארך את גזעי.

 עשה אותי, ערבה בוכיה כמעט לוחכת קרקע  -  לאלון  בזקיפותו האצילה.