שוכבת בזרועותיה. מלוטפת. מנסה להתרכז בעונג הליטופים על ראשי. עיני
עצומות.
מתעלמת מזרזיף הדם שהחל לטפטף מהפצע.
עוד כמה נשימות חטופות. קולות שונים ותמונות שקרו בעבר מתחילים
לרוץ נגד עיני כסרט. אפילו צבעוני. למרות
התבלול המכסה את עיני הימנית.
*************
זיכרון קלוש של כאב חד. זריקה מטשטשת. מתעוררת עם כאב חד באזור הזנב.[קצוץ..] חבושה. כואבת.
ילדה קטנה, מאיה מחבקת אותי ואני עטופה בשמיכת פליז חמימה.
כמעט ולא יצאתי מהבית כמה ימים, שומרת על ניקיון הפצע.
ואז יום אחד יצאנו לגינה הציבורית. רצתי אחרי כלב חמוד, ואז החל לרדוף
אחרי ילד עם מין מגרפה בידו. פחדתי שיפגע בי. התכווצתי כולי ופתחתי בריצה.
ו..לא ידעתי איך לחזור לגן . מצאתי עצמי רצה בכביש סואן בין מכוניות
מאיימות.
עבר רכב גדול, הדלת נפתחה, ואני הצלחתי לזנק בשארית כוחי פנימה, ישר
לזרועותיו של גבר דק למראה שאימץ אותי אליו מיד . הרגשתי שהגעתי למקום אוהד
ונרגעתי מעט.
***************
אבא חזר הביתה מאוחר
ובידיו כלבה חומה קטנה עם זנב קצוץ . סוויט, הכלבה המעורבת שלנו קבלה אותה בחשדנות
,אך כמו תמיד התנהגה כמלאך.
"נבחן אותה
" חשבתי לעצמי, ואם היא חכמה נשאיר אותה, תמיד נוכל למסור אותה לדר' אורנה,
ומשם ל"תנו לחיות לחיות"
אה,
איזו מקסימה !! מיד קלטתי את טוב ליבה והאהבה ששידרה. רזה, חומה ,רגלים ארוכות
מאד, מזכירה לי סרט מצויר שאהבתי,
"במבי" ממש מהסרט ! במבי נשארת !!!
דר'
אורנה הווטרינרית שמחה לחסן אותה ולצרף
אותה למשפחה .
*****************
רצה
לסבא וסבתא בשמחה. הם אמצו בנוסף לסוויט המלאכית פינצ'רית גזעית קטנה שרצה קצת
עקום כמו עופר קטן, קראו לה במבי, ואני אוהבת אותה מאד, וגם היא משיבה לי אהבה
טוטלית . חשבתי שרק סוויט מיוחדת במינה והנה שוב טבע הכלב מפתיע לטובה . הם מסעו
לחו'ל לבקר את דודי ואני מקפידה לבקרן שלש פעמים ביום ולספק את כל צרכיהן ולהקל על
הגעגוע של כולם לכולם. קשרינו מאד התחזקו ואנו אוהבות מאד.
***********************
עוברים
דירה. עזבנו את העיר לטובת ישוב קהילתי רחב ידיים ושטח פרטי גדול רק לנו. איזה
חלום ! איזה כייף ! פותחים את הדלת יוצאים לחצר שלנו. סגורה.
אפילו
העזתי לרוץ לבדי בזמן הייחום בכל הישוב ולשגע את הכלבים הגדולים. סוויט היא זו
שחיפשה אותי , נבחה ונתנה לי סימנים לחזור. היא לא זזה בלי מישהו אהוב שנראה לה
בעין והולך מטר לידה.
נשאר
תמיד פתח קטן בשער וגם בדלת המרפסת שבו השתחלתי פנימה בשקט התכרבלתי, והכל עבר בשלום. גיליתי את עולם
הכלבים הזכרים שרדפו אחרי אך לא נתתי להם לחדור לתוכי. לא רציתי לעשות זאת. גם לא
עם הקטנים שבהם. זוכרת עצמי עדיין רצה בכביש חסרת אונים. אין לסמוך על כל בני האדם
שחלקם ללא נשמה יתרה וחמלה לכלבים. אפילו סוויט הבינה את המצוקה של היעדרות מהבית
החם שלנו וממש עמדה על שתי רגליה האחוריות וקראה לי לחזור, כי הסכנה רבה מדי.
************************
משבר
לא נעים מתרחש סביבי. אווירה עכורה. נשמעים קולות של ויכוח ואפילו ראיתי אגרוף
פוגע בשורש יד ימין שלה.
הקולות
השתנו ואני בכוננות . עוקבת אחרי ידיו , כשהוא במקרה מקרב את ידו אליה, אני מזנקת
וממש נועצת שינים חדות בבשר ידו.
הוא
חושב שזה מצחיק משום מה, ומשוויץ לחברות שלה :
"תראו
איך היא מגינה עליה !"
ואני
, עושה זאת שוב ושוב להדגשה, שלא מרימים יד ,אלא לליטוף ולא לשום מטרה . כך סוויט
ואני רגילות ולא אחרת.
הפסיק
להגיע בכל יום הביתה. כשהוא מגיע, אנחנו מזהות את קולות הרכב ומיד נצמדות לשמור
עליה שתינו.
לא
זזות ממנה עד ששומעות את קולות הרכב שעוזב את החצר, ואז פורצות החוצה בנביחות רמות
עד שהוא נעלם בסיבוב. מזל שהשער נעול.
יום
אחד הגיע בלי לצלצל בדלת, פתח בשקט, אנו היינו כולנו בחדר השינה. שמענו את הצעדים.
שעה
ניסה להיכנס לחדר ולא העז. אנחנו חרקנו שיניים והיינו בעמדת כוננות להתנפל עליו
במידה ויכנס וינסה להתקרב למיטה עליה ישבנו.
נסע
ולא לקח את הבגדים או בגד הצלילה או משהו אחר בחדר. נבחנו עליו עד שנעלם הרכב
בירידה לשער הישוב.
*************
שוב
עוברים דירה. לעיר. אבל יש דשא קרוב לכניסה שמזכיר את החצר וחזרתי להשתמש ברצועה.
בעיר צריך להיזהר.
אבל
אני לבד. סוויט המלאכית מתה בשיבה טובה. בזרועותיה. קברנו אותה על גבעה עם הכרית שלה ועם השמיכה שלה. אבל גדול במשפחה.
ואמי
לבד בעיר הגדולה. כבר פעמיים קפצתי מקומה שניה לגינה . נפגעתי בבטן. הבנתי שזה לא
נכון. מחכה שתחזור בתוך הבית ,שלימה בגופי ומתגעגעת בנפשי.
גבר
חדש הגיע. בלילה הראשון שנשאר ללון נשארתי בחדר האמבטיה עם השמיכה שלי שאהבתי.
ייללתי
כמעט כל הלילה. לפנות בוקר נרדמתי, החלטתי אחרת . הוא טוב לה. אם אמשיך לקנא , כפי
שהוא פירש זאת, הוא יישא רגלים ויברח לו. צריך לישון קצת, לפחות. אז גם אני נרדמתי
. הבנתי. השמיכה שלי עברה לפינת הספה בסלון. שם אני נרדמת בקלות ולא מפריעה בכלל.
שקט
גם לאוהבים.
אני
לא בורחת יותר. נזכרת שוב בטראומה של הבריחה שלי ונרגעת. חיי נפלאים ומלאי אהבה.
*****************
מנומנמת.
חלשה מאד. מאז שנותחתי לפני כשנה על ידי דר' אנדריי, לא ממש חזרתי לעצמי. לא רוצה
יותר ללגום מרק מפיפטה. סוגרת את הפה. הכאבים מתגברים ולא רוצה לילל. מתאפקת. רוצה
לישון ולא להרגיש. טוב לי . אני שוב שוקעת בנמנום. מלוטפת ומחובקת .ואהובה
.
הכול
אהבה !!!!!
לזכר
סוויט, 10 שנים למותה
ן- 5
שנים מלאו למותה של במבי
המלאכיות
שלי.
