3 - משהו אפור וגדול כמו דב (מתוך "כיללת תן אל תוך הלילה")

***

משהו אפור וגדול כמו דב רובץ על הנשמה, ומפיל חללים בן דפיקה לדפיקה. ואינני יכול – אלא ללכת שבי אחר המילים, לנסות לנגן טעמיהן – פורט את השתיקות - כגונב פרורים ממשתה אלים גדול ומורכב.

אך האמת – תמיד בלתי ניתנת להצרנה במילים ... תמיד אנו כמהים לדבוק ולהיות לבשר אחד כמחסה עראי מפני הלבד. תמיד תמיד – שיכים – לא שיכים – לבד לבד בתוך נפתולי הביחד, אובדי מילים בתוך גלגל ענק של כפל משמעות.

עודנו לוחשים רוחשים בתוך החושך הבוגדני, נקוים שוב כעדרי צבאים אל עין התוגה הגדולה של הויתנו הנפרדת. נושאים תפילין חשאי של נשיקות בשומות ממרחקים של משחקי חלום חסרי כל פשר.

האם הדם הרץ בנו סחרחר מכיר אותם איים קטנים של חוסר ממשות עילג ? האם הקשב המרעיל בנו ספקות  – עוצם עיניו בנפילה חופשית אל סף העונג ?

... האמת הפרוזאית לעולם תהיה בלתי נתפסת בחושיהם הקהים של משורים יוקדי עינים ...

אנו מפרים עצמנו עד כלות בשקידה אינסופית רבת טורח. ההויה הנושמת בתוכנו כמתת – זורעת ספקות סבוכים ומסועפים כקול נפיחה דקה – למען נתעה במבוכיהם העקלקלים בהנאה חושנית שגיבה, מרחרחים אנה ואנה, מודים לאלוהי התבונה והטעם הטוב על שהמציא לנו תענוגות אסתטיים מופלאים מהן אלו ...

... "הס ! – האינטלקט עסוק בהתיפיפות" אנו נאמר לילד המצעק בשער "המלך ערום !" ...

... והמלך ... כן, המלך הגולה ! הוד מעלתו – התבונה הטהורה – סוף סוף ... הוא יאנח מן הסתם – ובנדיבות – יזרוק כמה מטבעות זהב טהור לעבר אותו מוקיון שירש את כסאו. אחר – יפנה במקלו לכיכר השוק לפתות יושבי קרנות ונוודים מזדמנים להאזין לזמירותיו העתיקות ...

***

בשעת לילה מאוחרת, לאורו של ירח חיור – נדמה כי אותו דב אפור – זה המעיק על הנשמה – מתגרד לו לפתע מבולבל מכל המלל הזה – ומפסיק להעיק לזמן מה.

האמת הפרוזאית ניצבת במלוא גיחוכה בפתח, כאישה סתורת לבוש אשר קמה משנתה.

"לו יהי" אני אומר לה – ומגחך – "שמא נאמר כבר דברים מפורשים ?".

הפרוזאית מתפהקת לה לאיטה – ונרדמת בפרוזאיות כלאומת שבאה, מותירה אותי אובד מילים בחלל חסר הכפרה של רשויות הפרט הנכרכות זו בזו – נבוך ומבולבל מכדי לשבור את המיקסם ...