נום ילדי תמים החסד (ובשובו של "המתמיד")

עיניו כבו רימזו חננו, לך שכב על יצועך

הנח, ראשך עייף הוא, צמאים למנוחה

ספון במושבו, גימא דפי הש"ס

וממעל, מלאכי 'שחור וחושך' נואשו

הזהירוני מבני החושך, מלמל במיאוסו

הכניעם שוק על ירך,בו תבוא הגאולה

נום ילדי עיניך כלו,אימא לצידך

אש בקרבי שרפה הרוח, הסרתי הרעלה

מהלכי חיי עזים הם, ציננו האמונה

הרחק ליבך מפריצות וזימה המידפקת

בואכה אל 'החדר' הקפד על המלאכה

בן חורין אתה ילדי, שנן זאת בליבך

נום ילדי תמים החסד, אימא עבורך

איני אלא ילד יהודי,  יראי ה',  תורה היא עמלי

הרביתי תורה, הרביתי שכר,רכשתי מקומי

אל תפילת שחרית, וגווני שחור-לבן לבושו

צינת הבוקר לא תסיג גבולו. על קלה כבחמורה יקפיד

ובניכר, בהישמע זעקת הקוזאק הניף המשורר קולמוסו

"אַשְׁרֵי הַבֵּן שֶׁבַּתּוֹרָה עֲמָלוֹ, וְאַשְׁרֵי הָאָבוֹת כָּמֹהוּ גִדֵּלוּ"  

דבק בחיי רבותיו מדורי דורות, האריך בתפילתו

ואותיות הכתוב תזעק נא "שִׁמְעוּ דְּבַר-ה', הַחֲרֵדִים אֶל-דְּבָרוֹ"

בישיבה הגדולה ייגע מוחו, לא ישמע קול נכאים

לא דרכים אחרות,לא הבלות,לא טפל, במצוות קידוש ה' עמלו

לאהבתו וליראתו, אשמרה נפשי כי צדיק אני,ובתורה יגע

בחצות הליל בדרך אל יצועו יעמיק בנפשו את שלמד

ועוזרי מלאכי השרת במקומם ברקיע הרביעי יעמלו להסתירו ולשומרו

ובערבו של יום, יכתוב איש הרוח 'משורר התחייה הלאומית' מאודסה

אשר כישוריו יסמנו בעתיד נקודת מפנה בספרות העברית

"וּמִי אַתָּה שָׁמִיר, מִי-אַתָּה חַלָּמִישׁ לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה?"

הב ילדי דמותך, ראה כחוש אתה עור ועצמות, רזה מתמיד ילדי שלי

בוערת לאימך הדרך,קצתי מחיי,קצתי מחומרה על חומרה של צניעות

מחומרה על חומרה של ניכור מכלל ישראל, מחומרה על חומרה בכול

ראה, אחיך ואחיותיך הקטנות בני הארץ המה,נשבים לקולות חדשים

אך בי נשבעתי לא אתן להתפוררות,לסטייה, ליציאה לשאלה 

אלמדם בדרכי שלי לשמר מסורת אבותיהם,יהי רצון ותיענה תפילתי

מי ייתן ואימך תזכה לרגע שתשמע את קולך שיהדהד כקולם של הנביאים שאבד

שא עיניך למרום ילדי תמים החסד, אימא שם נלחמת עבורך

ירא מפני עוצם ידו של האלוהים, וחרדה למילוי מצוותיו בהתמדה ובמסירות

נטש במחשבותיו את אימו שנפרדה מעולמו,יצאה מכלל קהילתה ומורשתה

'מסיתה ומדיחה' יאמר על אימו שדבקה בחיים,ואיש מהמתנגדים לא יפצה פה

ובפסועו אל בית התפילה, יהרהר בצביון עולמו המקושר אל האלוהים בכל עת

ולפרקים יגלוש אל סיפור שסיפרה לו בסתר אימו בילדותו, על משורר עברי דגול

 שלמד 'בישיבה' והקדיש זמנו ללימוד התורה בהתמדה, ביראה, ובמסירות

אך עזב בגיל צעיר את 'הישיבה' מתוך רצון לחוות את העולם שמחוץ לה, ולהשכיל

המשורר ששאף להחיות את אוצרות הרוח של היהדות והתרבות הלאומית החילונית

השפיע לא מעט על אימי,יהרהר ויניד ראשו כאומר,"לא אנטוש תורתי,לא תמוש מליבי"