נכנסתי לחנות צילום לפתח את
התמונות שצילמתי, תוך כדי התבוננות בהם חשתי לפתע מעין רשרוש ליד אזני, הסטתי את
עיניי והנה מאחוריי אשה בשנות השישים לחייה מציצה מעבר לכתפי בתמונות שלי.
"אלוהים
אדירים" קראה בקול רם ומופתע כשהיא פוקחת עיניים גבותיה מתרוממות ופיה מכווץ
ואישוניה בוהים בתמונה, בה אני מצולמת עם החבר שלי כשאנו מחובקים וברקע נראו גלי
הים גועשים. "סליחה , גברת, את מוכנה לתת לי קצת פרטיות"? דרשתי יותר
מאשר שאלתי. האישה איתה דיברתי היתה בעלת
קומה ממוצעת, שערה האדמוני היה אסוף לאחור בסיכה וגילה פנים נאות היא לבשה שמחה
פרחונית קייצית והבעת פניה דמתה לחתול אשר תפס סוף סוף את העכבר שאחריו חיפש.
"מה
פרטיות? זעקה האשה "זה החתן שלי, ברק, הבעל של בתי כנרת, מה הוא עושה איתך,
מה זה?".
"את
טועה" עניתי בקרירות מתנשאת כשאני מזדקפת ומרימה קמעה על סנטרי "זה חבר
שלי, אנחנו חברים כבר שנה" .
"גברת,
גברת, אני אומרת לך זה החתן שלי הבעל של כנרת " הממזר הזה, שקרן הוא נשבע לה
שאין לו שום רומן, אמרתי לה שהוא משקר
והיא לא האמינה לי", תני לי את התמונה הבת שלי חייבת לראות אותה", כל
גופי רעד , ספק החל מכרסם בי, היססתי ,
לרגע חשבתי שהיא משוגעת ונכנס לי רעיון לראש "קחי, צלמי באייפון שלך את התמונה
ותשלחי לבת שלך , אני רוצה שהיא תאשר שזה בעלה. חמש דקות לאחר מכן נפלו עלי
השמיים, חשכו עיניי הפסקתי לראות את הסובבים אותי ולשמוע אותם. יצאתי מן החנות
כשאני ממהרת הביתה לעכל את מה שהתגלה בפני, בחדר המדרגות חלפה דינה השכנה, על פניי "מה קרה רונית? את נראית כאילו נפל
עלייך העולם, השיער שלך פרוע , הפנים שלך חיוורות והעיניים ירוקות יותר
מתמיד", לא עניתי לה, המשכתי כאחוזת
תזזית ללכת כשאת הדרך אני לא מצליחה לראות מבעד למסך שכיסה את עיניי, הגעתי הביתה
ושם נזרקתי על המיטה ופרצתי בבכי רם שקרע את נשמתי, המשכתי לבכות בהמשכים כל הלילה
, חלפו לנגד עיני דברים שסירבתי לראות, הבנתי פתאום מדוע אנחנו לא מבלים בשבתות
יחד וזה לא בגלל העבודה שלו, הבנתי, מדוע מעולם לא הלכנו אליו הביתה , התמונה התבהרה
לחלוטין. "איזו טיפשה אני "
חזרתי ושיננתי לעצמי. בבוקר התעוררתי בעיניים טרוטות ובכאבים בחזה וחייגתי
לברק, הוא לא ענה לצלצול.
מבטי
נפל על הכיסא עליו היה מונח צעיף שהוא קנה לי במתנה עיניי התמקדו בו ובחילה אחזה
בי, רצתי לחדר שלפתי מספרים מהמגרה והתחלתי לגזור אותה בחמת זעם.
פעם
נוספת אני מתאכזבת, פעם נוספת נוכחתי שאין לתת אמון בגברים. הפעם , החלטתי, אני
מתאמתת עם המציאות ויחד עם החלטה זו התלבשתי במיטב בגדי התאפרתי וכאשר הבטתי במראה
והייתי מרוצה מן המראה, לא היה סימן לבכי . לקחתי את מפתחות המכונית ונסעתי לביתו .
בלב
דואב ,אך נחושה בדעתי הקשתי על הדלת, רציתי לראות אותה.
את
הדלת פתחה לי אישה בשנות השלושים לחייה, שערה שחור עיניה כחולות שפתיה אדומות
וניכר היה שהיא בכתה כל הלילה. לפתע נכמרו רחמיי, הרי הוא רימה את שתינו, זה הוא
הנבל.
"אני,
רונית, מלמלתי, את בטח כנרת," הדלת כמעט נטרקה בפניי אבל הספקתי לאחוז בידה
ולצעוק לה בייאוש: "לא ידעתי שהוא נשוי" , היא נעצרה מביטה בי במבט אדום ומופתע "מה? אמרה בקול מהסס
"מה? לא ידעת שהוא נשוי"? הכעס
אשר ניצת בעיניה העיר את כעסי שלי, על שרומיתי ושוב אחזה הצבת בליבי.
הטלפון
צלצל וכנרת נגשה לענות, זה היה הוא . "אתה בוגד ואתה גם שקרן אני שונאת אותך, שונאת אותך ..שמעתי אותה אומרת
ועם חיוך רפה על פני פניתי ללכת משם..
