בגידה / רונן
הפעם היא ידעה בוודאות. אותה הוודאות, שעשרים וארבע שנות נישואין לאותו הגבר, יכולה להקנות. הפעם היא לא הרגישה פגועה כמו בפעמים הקודמות. הפעם זה לא עשה לה חריץ שותת דם במקום שבו היא אוגרת את הכאב. הפעם היא רק כעסה.
גם היום הוא חזר מהעבודה מאוחר מאוד. כשהביטה בו בעיניים חודרות מכורסתה בסלון, הבזיק לעברה את חיוכו התמים. בן זונה – חשבה. הוא עוד מעט בן חמישים וארבע, ועדיין יש לו את פני הילד התמימים האלה עם המבט השובב שאומר: לא עשיתי כלום, מה את רוצה.
"משהו קרה ?" שאל, מיתמם. אבל היא כבר הכירה את כל השטיקים שלו. החיוך אומנם מיתמם, אבל המבט בעיניו הסגיר את שהוא מנסה כבר כמה שבועות להסתיר. היא כבר ניסתה את כל הדברים הקטנים. לחטט לו בכיסים כשהוא ישן, להפתיע אותו במשרד, להשמיע קולות מהמטבח ולהתגנב על קצות האצבעות, ולנסות להאזין לשיחות הטלפון המוזרות שהיה מקבל פתאום באמצע הלילה. היתה לה תחושה עזה, אבל היא ידעה שהפעם היא צריכה עובדות מוצקות. שלא כמו בכל הפעמים הקודמות, כשהטיחה בו את חשדותיה. הוא היה עומד או יושב, במטבח או במכונית, או כמו אז בדיוק לפני שהתחילה הפרמיירה. היא הייתה צריכה לתמרן אותו למקום שבו לא יוכל להסתלק לה. מקום שבו יהיה חייב להקשיב לה עד הסוף. וגם אז, היה מחליק כמו טפלון מתוך כל סבך החשדות שלה. לפעמים מגחך, לפעמים מעמיד פני כועס או נעלב. אבל הכי גרוע היה, כשהיה מתעלם לחלוטין, מבטל בניפנוף ידו הימנית את כל דבריה כהבל ורעות רוח.
"זה כל כך מגוחך כל החשדות שלך, שאני אפילו לא מתכוון להגיב" שיטה מצויינת מצא לו. במקום להתפתל בסבך שקריו הוא פשוט התעלם מהכל. אחר כך, כשהיתה נרגעת קצת, הוא היה מתגנב לליבה כמו שרק הוא ידע. ושוב, כמו בכל פעם, היתה מוצאת את עצמה בזרועותיו כשהוא מנשק לה את הדמעות, כמו שרק הוא יודע. אז, בעל כורחה, היה גופה נעתר להפצרות ליטופיו ואפילו גם היא כמעט האמינה לו כשהיה לוחש לה שהוא אוהב אותה הכי הרבה בעולם. "מי אוהב אותך יותר ממני?" היה מזייף לה בהרבה חן, והיא ידעה כבר מה עומד לבוא, והייתה מחייכת, שוב בעל כורחה. זה שימש לו כאות, כי אז, היה מסלסל בקולו האיום וצורח באוזניה "מי מצחיק אותך כשאת עצובה?"
הפעם זה לא יעבוד לו. הפעם הכעס היה גדול מדי, שוטף אותה בגלים שהולכים וגואים. הכעס הפך להיות כל ישותה. הפעם היא תמצא הוכחות מוצקות ותשים לזה סוף. היא כל כך כעסה , שאפילו ההזמנה לתערוכת סבורסקי שהתקיימה בהילטון לא הצליחה להרגיע אותה. אחרי ילדיה, סבורסקי היה אהבתה האמיתית. עוד לפני שהכירה את שלומי, כשעוד היתה סטודנטית תפרנית בהר הצופים, כבר אז חסכה כל גרוש בכדי שלפחות אחת או שתיים מיצירות המופת הללו יהיו ברשותה. באותם ימים זה לא היה קל למי שגר בארץ פרובינציאלית כמו שלנו. זה לא כמו שהיום באירופה ישנן חנויות בכל עיר גדולה, ולצאת מהארץ זה קלי קלות. היא נזכרה בפיסת החלום הראשונה שהרשתה לעצמה לרכוש. הוא עלה כמו שלוש משכורות. בסך הכל פרח קטן,לא יותר משבעה סנטימטר אורכו. עבודה לא מהמשובחות. רק שלושה צבעים בסיסיים, ירוק אדום ולבן. איך שהיא היתה גאה בעצמה אז. היא רק התחילה לצאת עם שלומי כשהראתה לו את אוצרה. יאמר לזכותו שהוא לא צחק עליה, אלא נדבק בהתלהבות שלה. הוא התפלא מהמחיר המופקע. היא ראתה בעיניו שהוא חושב שהמחיר מוגזם בשביל חתיכת זכוכית צבעונית, אבל אהבה אותו על כך שלא אמר כלום. כשביקש ממנה את ידה, הוא הביא לה במתנה את יונק הדבש מהבדולח. זו היתה עבודה מדהימה בעדינותה ובעושר הצבעים שלה. "בכדי שיהיה מי שינק צוף מהפרח שלך" אמר לה בחיוך, ואחר כך ביקש. איך יכלה להגיד לא לגבר המקסים הזה, לגבר בעל פני הילד שידע לחשוף את צפונות ליבה.
ריקי שבה והזהירה אותה ממנו, שיצאו לו מוניטין של דון ג'ואן. ריקי הייתה מעורה היטב בחיי החברה ובכל ה-WHOS AND WHOS. "את תצטערי אם תתחתני איתו" מהדהדת עדיין הזהרתה באוזניה. כך היה בכל פעם שנחש החשדות היה מקשקש בזנבו. אז, לפני החתונה, היא היתה מסונוורת מידי מהקסם שלו, אולי גם מהכסף והכניסה לעולם הבורגני של העשירון העליון. אביו היה קבלן ידוע בירושלים ולא היה ספק ששלומי, הבכור והמוצלח מכל אחיו, יהיה זה שימשיך את השושלת. היא שבה ואמרה לעצמה אז, שזה לא רק בגלל מבטי הקינאה של הסטודנטיות שהביטו אחריהן כל יום, כשהיה בא לקחת אותה ב-BMW בעלת הגג הנפתח. כך, היא אמרה לעצמה, יותר נכון שכנעה את עצמה, שריקי רק מקנאת. היא רוצה אותו לעצמה. אבל לבסוף הייתה זאת ריקי שצחקה אחרונה. לא שהיא אמרה לה משהו. היא עדיין הייתה החברה הכי טובה שלה. ולמרות זאת, ,מעולם לא שיתפה אותה בייסורי הקינאה שכירסמו בה בכל פה.
אך הפעם לא היה לה ספק באשמתו. התגובה שלו כשהיא סיפרה לו על תערוכת סבורסקי ועל ההזמנה האישית שהיא קיבלה... הוא פטר את זה כלאחר יד. היא בחנה אותו, כמו בכל המבחנים הקטנים שהייתה עורכת לו מבלי שידע.
"תראה" אמרה לו. "זה בארבעה עשר בחודש הבא." אבל הוא היה שקוע במשהו אחר ולא הפגין שמץ של הבנה או מראית עין של זיכרון. היא זוכרת בדיוק את השניה שחרב הקינאה פילחה שוב את ליבה, כאשר הבינה שהתאריך לא מצלצל לו מוכר. באותו רגע קמלה אהבתם סופית. איך הוא יכול להתעלם מהמשמעות של התאריך, הרי זה יהיה יום הולדתה החמישים! שלומי נראה טרוד מאוד באותו ערב. כשהגיעה שיחת הטלפון היא הבינה למה. הוא מיהר להסתגר בחדר העבודה, וגם סגר את הדלת בכדי שהיא לא תוכל לשמוע את השיחה. היא רצתה להצמיד את אוזנה לדלת אך פחדה שהוא יתפוס אותה. היא ישבה בסלון, בוהה בתוכנית ריאליטי מטופשת. ההתלהבות הסכרינית שהשתקפה לתוך עיניה מהטלוויזיה לא הצליחה לחדור את חומת החשדות שהקיפה אותה. הפעם זה אמיתי, אמרה לעצמה. למרות שזה בדיוק מה שאמרה לעצמה גם בפעמים האחרות. אבל הפעם הבינה שזה לא פרי דימיונה, כשכעבור חצי שעה הוא המציא איזה תירוץ אדיוטי שהוא צריך לצאת, ונעלם עד שתים לפנות בוקר.
"איפה היית עד שעה כזאת" שאלה אותו למחרת. "אהה" ענה כאילו בפיזור נפש. "הייתי צריך לעבור עם יקי על התוכניות של המרכז החדש. אני חושב שהמהנדס טעה שם, ומחר צריכים להתחיל ביציקות." השלב הבא היה למצוא תירוץ לדבר עם שירה, אישתו של יקי.
"היי שירי, כן הכל בסדר. לא לא שמעתי מהילדים. את יודעת אוהד בדרום אמריקה, שכח שיש לו משפחה. וניצה לומדת נורא קשה, יש לה עכשיו בחינות גמר. כן, את יודעת שבהרוורד הדרישות נורא גבוהות. זה בדיוק מה שאמרתי לה, שאפשר גם בארץ. בעיברית הרפואה תיהיה לה יותר קלה. אבל את מכירה אותם בגיל הזה. כל מה שאומרים להם - הם עושים בדיוק להיפך. כן, אני יודעת שהיא מאוד מוכשרת. היא הרי סיימה במקום ראשון במחזור שלה שלוש שנים ברציפות! את יודעת איך האמריקאים מדרגים כל דבר... אבל אמרתי לה שדווקא במפני שהיא כל כך מוכשרת וחכמה, שתעשה את התואר בארץ, קרוב למשפחה, ואחר כך תמשיך איפה שהיא רוצה. אבל כן, בדיוק. כמו לדבר לקיר. ומה נשמע אצלך ?. מה את אומרת? אתמול?! ממש אתמול ? לא, אנחנו דווקא לא יוצאים הרבה בזמן האחרון. שלומי לחוץ מאוד עם הפרויקט של המרכז החדש שהם פותחים. מה את אומרת ? איזה בעל יש לך, כל הכבוד. איך הוא מצא זמן בשיא הלחץ לקחת אותך להצגה ולסרט. טוב, שירי מתוקה, אני חייבת לרוץ. תתקשרי אלי. טוב, טוב, אז יאללה ביי."
בערב לא אמרתי לשלומי מילה. ידעתי שהוא יסובב את זה כמו תמיד ובסוף אני אצא המכשפה הקנאית כמו תמיד. הפעם אני אתפוס אותו על חם. הזדמנות כזו הגיעה רק כעבור עשרה ימים. שוב הטלפון המסתורי. הצלחתי להשיג אותו ולענות לפניו. קול נשי ביקש את שלומי, והוא שוב הסתגר בחדר העבודה. הפעם הצלחתי להתגבר על הפחד והצמדתי אוזן לדלת. בהתחלה לא שמעתי כלום, הוא כנראה הקשיב, ואז הוא אמר את השם שכל כך פחדתי ממנו.
"ריקי, את לא יודעת מה את עושה לי. אני לא יכול לשקר ככה יותר. היא תתחיל לחשוד" ואז שוב שקט. "טוב, בסדר. אני ממש לא אוהב את זה. למה אנחנו לא יכולים לעשות את זה כמו תמיד. בשעות העבודה. את יודעת איך היא עם כל החשדות שלה והקינאה." שוב שקט. "אני מבין שאת לא יכולה בלעדי. לפעמים גם אני לא יכול בלעדייך. בסדר, בסדר, רק בשבילך ורק הפעם. אני כבר אגיד לה משהו. כן , קבענו עוד חצי שעה בערך. את יודעת מה, תתקשרי ליקיר, שיתקשר אלי בעוד עשרים דקות. אני אכנס למקלחת כך שאילוש תענה לטלפון. שיגיד שצריכים אותי דחוף, משהו בקשר לפרויקט. טוב ביי"
כשהוא יצא מהחדר, אני כבר הייתי בכורסה בסלון, מרוכזת כולי בטמטום נולד כזה או אחר. הדם רתח בעורקי. אז בסוף השרמוטה הזו שמה עליו יד... הסבלנות השתלמה לה... דון ג'ואן, אה?
"מותק אני הרוג, אני נכנס למקלחת. איכפת לך להכין לי משהו קטן לאכול?" הוא אפילו לא חיכה לתשובה. כן, כן, לך תתקלח, תתגלח בשבילה, והמטומטמת גם תכין לך משהו 'קטן לאכול'. רעל גדול, זה מה שאני צריכה לתת לך. אבל התאפקתי. לא השמעתי ציוץ, גם לא כשהגיע הטלפון מיקיר. כן אני אמסור לו. כן יקי, אני מבינה שזה דחוף, אל תדאג, הוא יגיע. בלב הוספתי ושתישרף בקבר של היטלר השחור. כזאת קנוניה אתם עושים מאחורי הגב שלי. משחקים לי פרטיה, אחוות גברים. חכו חכו הפעם, נראה מי יצחק אחרון.
"יקי היה בטלפון" גרטה גרבו הייתה פריארית לידי באותו רגע.
"כן הוא אמר שזה דחוף נורא. מסכן שלי אתה בטח הרוג מעייפות" ואיך שאני תיכף הורגת אותך בעצמי... "קח, ארזתי לך סנדביצ'ים לדרך. שלא תדבק לך הבטן לגב. תחטוף כבר משהו לאכול שם? לא, לא אני לא כועסת. אני קצת רעבה, אז אני כבר אוכל אותם בעצמי. מתי אתה חוזר? כל כך מאוחר? לא, אז אל תעיר אותי יש לי יום עמוס מחר. ביי" נשיקה. כשהוא יצא מחיתי את שפתי בהפגנתיות בגב ידי.
זה לא היה קשה כל כך לעקוב אחריו. הוא נסע לתל אביב ואני שמרתי מרחק של ארבע חמש מכוניות בינינו. הוא לא מיהר ולכן זה הקל עלי. הוא נכנס לאיילון ויצא ברכבת. בארלוזרוב, קצת לפני בן יהודה, הוא נעלם לי. לרגע לא שמתי לב ונתקעתי ברמזור. המשכתי בארלוזרוב עד הים, לא רואה בשום מקום את המרצדס הכחולה. הייתי חייבת הוכחה מוצקה, ודאית, ועכשיו זה שוב בורח לי בין האצבעות. התחלתי להכנס לכל מפרצי החניה של המלונות לאורך הים. בשלישי ראיתי את המרצדס. האמת שזה היה צריך להיות הראשון שבדקתי. שלומי תמיד הלך על סטייל ועל הכי יקר. חניתי מאחור, בחנייה של מוניות. כיביתי את האורות, אבל שמרתי על המנוע פועל. המוזיקה ברדיו והשיעמום הכריעו אותי והתחלתי לנמנם. במקרה הצלחתי לראות את האורות האחוריים של המרצדס מתרחקים. שילבתי להילוך ומיהרתי אחריהם. השעה היתה כבר אחרי אחת בלילה, אבל ברחובות תל אביב התנועה הייתה ערה, כך שהצלחתי להמשיך במעקב מבלי להתגלות. הייתי חייבת לראות אותה במו עיני, את הריקי הזונה הזאת, את שודדת הבעלים. ידעתי לאן הוא לוקח אותה. הכרתי קיצור דרך והגעתי שם לפניהם. חניתי קצת לפני הכניסה לביתה, וכיביתי שוב רק את האורות. הם נעצרו והוא יצא לפתוח לה את הדלת של המכונית. באמת ג'נטלמן מושלם. התנעתי ונסעתי משם, ממהרת לחזור הביתה לפניו. בזווית העין עוד הספקתי להבחין איך הוא רוכן מעליה ונושק לה. כבר לא הרגשתי יותר כלום. כל הרגשות שבי מוצו עד תום. כור ההיתוך שבער בתוכי במשך שנים כה רבות כבה, מותיר אחריו רק החלטה אחת נחושה כפלדה מחוסמת.
החלטתי שבכל זאת אסע לכנס של סבורסקי בהילטון. זהו גם יום הולדת החמישים שלי, ואני גם לא אתן לשום דבר לפגוע בי יותר. אני החדשה, החזקה, שמחזירה לעולם מנה אחת אפיים. במשימה אחת טיפלתי, ועכשיו כל שנותר לי זה להנות מהתוצאות. מה יותר מתאים מאשר להנות בכנס. הגעתי באיחור ומגרש החניה היה עמוס. למרות זאת, בחור נחמד לקח את המפתחות מידי ואמר שהוא כבר ידאג לחניה. בלובי היו השלטים הגדולים של הכנס. ירדתי במדרגות לכיוון אולם הכנסים. הפתיע אותי שלמרות כמות המכוניות העצומה שבחוץ לא היה סימן למבקרים או התגודדויות ליד הכניסה.
פתחתי את דלתות האלון הכבדות, ולרגע חשבתי שהגעתי למקום הלא נכון. היה חשוך ושקט. אבל אז, בהתפוצצות של אור וצרחות, נדלקו האורות וליבי כמעט צנח. ריקי זינקה על צווארי בשאגות מזל טוב, ואליה הצטרפו כל מכרי וחברי. הבזקי הפלשים בעיני לא איפשרו להתאושש מההלם, גם לא שלל הפרצופים שהחל לעבור לנגד עיני במין שיירה ארוכה כמו מתוך חלום. קולה של ריקי באוזני, מקריין כמו במצעד יום העצמאות: וזה יעקוב - הייתם שנתיים יחד בגן שושנה, וזאת מלי - נפגשתם בטיול ההוא בסין על החומה, וזה אלי – הוא היה המתרגל החתיך שלך באוניברסיטה. ככה זה נמשך במצעד מסויט של כל חיי. כולם היו שם. כל מי שנגע בי או שנגעתי בו, כולם. או אולי כמעט כולם...
"איפה שימי?" לחשה באוזני ריקי, באחת מההפוגות הבודדות של נהר האנשים שרצו לגשת ולברך אותי. "איזה בעל יש לך, איזה בעל" אמרה ונאנחה. "שבועות, מה שבועות, חודשים אנחנו עובדים על מסיבת ההפתעה הזו! את לא יודעת אילו תרגילים היינו צריכים להמציא בכדי שלא תחשדי. את לא תאמיני אפילו אם אני אספר לך. כמו בלילה ההוא, שהיה את הויכוח על המנות האחרונות. התקשרתי אליכם הביתה ושינתי את הקול שלי בכדי שלא תזהי, ואיך ששימי סידר לעצמו סיפור כסוי ברגע האחרון, בכדי שהוא יוכל לבוא לטעום. כל הזמן הזה, הוא חי בחרדות שתגלי ותקלקלי את הכל. איזו הפתעה, איזה בעל. הרעיון עם הסבורסקי היה פשוט מבריק. רק הוא יכל לחשוב איך להביא אותך לכאן בלי שתחשדי בכלום. את לא יודעת כמה הבעל שלך אוהב אותך. את פשוט לא מתארת לעצמך. יחיד בדורו. משהוא קרה חומד? את נורא חיוורת פתאום. אמרתי לו שלא תעמדי בהתרגשות, אבל הוא אמר שאני לא יודעת מאיזה חומר קורצת. שמבחוץ את רכה, אבל מבפנים - אבן. הלוואי עלי בן זוג כזה. איזו אהבה, איזו מסירות. היית צריכה לראות אותו. את פשוט לא מתארת לעצמך כמה הוא אוהב אותך."
אבל אני ידעתי. אני תמיד ידעתי שאהבתו של שלומי היתה נתונה רק לי. ראיתי את זה בעיניו הערב. גם כשהן החלו להתרחק במהירות כלפי מטה, עדיין יכולתי לראות את האהבה שלו אלי. אהבה טהורה! אהבה ללא סייג וללא שום אשמה או תוכחה. גם כשגופו נחבט בתחתית הפיר הבנוי למחצה של המרכז החדש, יכולתי עדיין לשמוע אותו צועק "אבל אני אוהב אותך!!"
