סיפורים
"סבתא שרינה" / יהודה הצבי
- "עד שלשום ראיתי אותה! רק שלשום!" מילמלה אורלי ונשכה את שפתיה. "ישבתי אותו בוקר רענן אצל סבתא שרינה על המרפסת, ויחד לגמנו קפה שחור. אתם הרי מכירים את סבתא; נהנית מכל יום חדש, מכל צפור שמופיעה על העץ בחצר הבית. כנראה, שירד בלילה טל כבד, אולי כמה טיפות של גשם. סבתא שרינה שאפה אויר מלוא הריאות, ואמרה לי: הסתיו קרוב. אח, כמה אני אוהבת את ריח האדמה הרטובה, התחוחה. האדמה הטובה הזאת".
כאן לא יכלה עוד אורלי להחזיק מעמד, והחלה להתייפח בקול רם וממושך. מותה הפתאומי של סבתה האהובה העציב אותה מאד. היא לא יכלה להשתחרר ממראה הקבר הפתוח שניכרה באדמה הרטובה. זה הזכיר לה את מלותיה האחרונות של סבתא בפגישתן האחרונה. היה כאן כאילו קשר מיסטי, מפחיד ומצמרר.
דורון, שישב לידה של אורלי, ליטף את ראשה בעדינות. הוא הסתכל בפניה העצובים, בלחיים הבולטות קמעא, שהדמעות המתגלגלות עליהן ממיסות את שארית האיפור, ונותנות בהן גוון שונה. אחר כך אסף את ידיו והניחן על ברכיו.
- "סבתא, סבתא!" נאנחה אורלי, הפסיקה לבכות ושקעה בהרהורים, מתעלמת מכל הסובבים אותה.
***
סבתא שרינה עלתה לארץ עם הוריה של אורלי, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. מה קרה בזמן המלחמה להורים או לסבתא, זאת לא ידעה אורלי בבירור. הוריה גזרו על עצמם שתיקה, וכנראה שציוו גם על סבתא שלא להזכיר את התקופה החשוכה ההיא.
- "אין דבר, אורלי" נהגה סבתא לומר, "אני כותבת לך ספר על ההיסטוריה שלי".
אורלי קראה רבות על השואה והשפעתה על ניצולי השואה. אולם, מה לה תיאוריות ומה לה מחקרים, כאשר היא, אורלי, "מגדלת" בקרבתה שלושה אנשים ששרדו מן השואה, שונים זה מזה באופיים ובגישתם לחיים.
הוריה – שהפכו להיות מסוגרים בעצמם, המשיכו לשאת עמם יום יום את נטל הצרות מן העבר, ועם זאת, אין בלבם שום יחס של חיבה ואהבה לשום אדם בעולם. אורלי העדיפה כמובן את הגישה החיובית של סבתא שרינה. זו התייחסה תמיד בסלחנות ובאהדה לכל אדם.
- "הכל שטויות קטנות" היה מורגל בפיה של שרינה "צריך ללכת קדימה, ולא להסתכל אחורה. לחיות את הרגע! שמים כחולים, שמש, עננים, הרים ושדות. הדברים הכי יפים בעולם, ניתנים לנו חינם!"
תחושתה של אורלי היתה שהתכונות הטובות של סבתא – עברו אליה, אל אורלי, בתורשה ישירה. כשניסתה לנתח את אופיים של אבא ואמא – לא מצאה בדרך כלל נקודות חיוביות.
- "אני מודה לאל הטוב", אמרה פעם לדורון בעלה "על שהרחיק ממני את הגנים של הורי. לא הייתי מסוגלת לסבול את עצמי אילו הייתי חלילה דומה להם".
- "…אז אתה מבין, דורון" שמעה אורלי את אביה משוחח עם דורון בעברית העילגת שלו "תיגש מחר לעורך-דין, ותברר בעניין צו-ירושה. ומתי נוכל להשתמש בכספים שיש לה בבנק".
- "אבל בקשר לדירה שלה אני מבינה שאין מה לעשות; נכון, דורון?" שאלה אמה של אורלי.
- "מה את שואלת שוב!" התפרץ שוב אביה של אורלי "כבר דיברנו על זה המון פעמים. דירה בדמי-מפתח אינה עוברת בירושה. חבל מאד, אבל זהו זה".
- "מה שהיה לה בראש זה שנוח לה בדירה, שהתקרה גבוהה, ויש לה פרחים בגינה!" אמרה אמא .
- "…או שהחתול שלה רגיל כבר לבית ולחצר, ולא ירצה לעבור דירה" אמר אבא. "על הירושה לא חשבה ולא התייחסה בכלל, כאילו התכוונה לחיות עד 120".
חלפו חדשיים. היה יום חורף אפור, וגשם ירד כל הבוקר. אורלי עמדה מאחורי החלון הסגור והביטה החוצה מבעד לזכוכית. ישעיהו הזקן, הסוחר בחפצים משומשים, עצר בחזית הבנין את העגלה שלו הרתומה לסוס בלגי כבד רגליים. הרמקול השמיע בעקשנות את קולו המוקלט של ישעיהו: "אלטע זאכן! רהיטים, ארונות, אלטע זאכן!, אלטע שיך!" ואילו ישעיהו ירד מן העגלה ובידו זר פרחים גדול. צלצול בדלת. אורלי פתחה את הדלת, ובפתח – ישעיהו – חיוך על פניו: "יום-הולדת שמח, אורלי!", אמר והגיש לאורלי את הזר. הפתק המצורף לזר, נשא את חתימתה של סבתא שרינה…
- "מה קורה פה! צעקה אורלי, בהלם של הפתעה. ישעיה התעלם מקריאתה הנרגשת. ישעיהו יצא וחזר לו כשעל כתפו ארגז, שאורלי הכירה עוד מימי ילדותה הרחוקים. מכסה מקומר, ומהודק בחישוקי נחושת. ארגז זה גירה תמיד את דמיונה של אורלי, ובתוכו שמרה סבתא שמיכה שעירה, אדומה, וכמה מצעים רקומים.
- "זהו", אמר לבסוף ישעיהו, "זה הכל מסבתא אליך. הכל היה שמור אצלי עד לתאריך של יום-ההולדת שלך. עשיתי בדיוק את אשר היא ביקשה ממני".
הוא צעד אחורנית, עד שיצא. אורלי לא שמעה ולא זכרה אם אמר "שלום" בצאתו, או פשוט נעלם לו והשאיר אותה לבדה, נדהמת.
בתוך הארגז הקסום היתה מחברת עבה על גבי השמיכה האדומה. כן, כפי שהבטיחה, כל ה"היסטוריה" של סבתא שרינה נרשמה במחברת בכתב גדול ועגול: "נולדתי בבוקרשט, רומניה, בשנת 1899. משפחתי הגיעה לאיזור בסוף המאה ה15-, אחרי גירוש ספרד…"
אורלי דיפדפה בין הדפים בנשימה עצורה. כל מאורעות מלחמת העולם השנייה. סיבלם של היהודים בתקופת השואה, חיי הזוועה במחנות הריכוז מול האושר העילאי של יום השחרור וסיום המלחמה. הכל היה כתוב שם, בשפה ברורה ופשוטה, נוגעת ללב. ואז בא התיאור של הקשיים בהשגת רשיוןעלייה ("סרטיפיקאט") לארץ, ימים בהם השלטונות הבריטיים נעלו את שערי הארץ בפני פליטי השואה.
- "סוף סוף השגתי סרטיפיקטים" מספרת סבתא שרינה, (ומפרטת את התחבולות שקדמו לזה) לשכנים שלי, שרשמתי אותם כבתי וחתני. מסכנים שכמותם! אני מקווה שיפתחו דף חדש וחיים חדשים בפלשתינה ארץ אבותינו".
המחברת הייתה כתובה בצפיפות, והשורה התחתונה בו: "אורלי יקרה, עכשיו את יודעת שאני לא אמא של אמא שלך וגם לא חמותו של אבא. אבל תדעי, שבכל זאת אני סבתא שלך ואת היא הנכדה שלי תמיד, עד עולם."
את המלים הללו קראה אורלי מבעד למסך דמעותיה. היא הרימה את השמיכה האדומה. פתק ענק היה מונח מתחת לשמיכה. אורלי לא הייתה צריכה לנגב את הדמעות כדי לקרוא. האותיות היו ממש ענקיות, וכתובות באותו סגנון דיבור פשוט, שגרם לה לאורלי כאילו לשמוע בעליל את קולה של סבתא שרינה: "מה בנק, איזה בנק! הכל נמצא כאן בשבילך, אורלי שלי!"
מתחת לפתק הלבן, נחה שיכבה גבוהה למדי של שטרות-כסף בני 100 דולרים. כולם ירוקים-ירוקים, ומסודרים יפה-יפה.
