פרק ראשון מתוך רומן המתח - ארון מתים על גלגלים / רונן

היום עמד להיות יום מחורבן, ידעתי זאת בוודאות. כל הסימנים המוקדמים בישרו פה אחד – יום נאחס. זה התחיל עוד אתמול בלילה. (אריק !!) הבוקר קמתי מאוחר. כנראה בגלל מה שקרה אתמול שכחתי לכוון את השעון. בדרך כלל אני מתעוררת שניות לפני שהוא מצלצל, ואיך שהוא מתחיל אני מייד מכבה אותו. בכל בוקר אני תיכף מזנקת על רגלי. קיץ, חורף, חם או קר בחוץ, זה לא משנה. אני טיפוס של בוקר. אלו השעות בהן אני מתפקדת הכי טוב. תוך כדי שגרת הבוקר אני כבר מארגנת לי בראש את כל היום, כמו מה אני צריכה לעשות היום, מתי אקח הפסקה, אילו סידורים אפשר לבצע תוך כדי עבודה וכדומה.

(אריק !!) כאמור השעון לא צלצל ואני אחרתי לישון. כל כך לא אופייני לי. משהו שיבש אצלי את השעון הפנימי וחירבן לי את כל היום. (אריק !?)

קמתי בכבדות, ממש לא כהרגלי, מצחצחת שינים בעיניים כבדות, עצומות למחצה. פרצוף עייף ניבט אלי מן המראה כך שהעדפתי לצחצח בעיניים עצומות. התיישבתי על האסלה להסדיר את לחצי הלילה. יד רדומה גיששה בעיוורון אחר קופסת הקרטון במדף שמעלי. רק אז גיליתי שנגמרו לי מגיני התחתון. ידי נשלחה מוכנית, לקופסה הריקה, מחפשת נואשות אחר המגן האחרון שהיה צריך להיות שם. הזכרון חלחל לתודעתי מבין ערפילי השינה וניזכרתי שאתמול בערב יצאתי. (אריק !!)

אני שונאת ללכת לעבודה בלי מגן תחתון! אי אפשר לדעת מה ילד יום.

האם יהיה לי זמן ? אם יהיו שרותים פנויים? סלדתי מהשימוש במלתחות שלנו. מבחינת הניקיון הן היו בסדר, אבל לא הצלחתי להתרגל להעדר הפרטיות ולעליבות הקיימת בשרותים במלתחות שבכל מוסד ציבורי. החזקתי בלוקר חליפת מדים רזרבית ובגדים אזרחיים להחלפה, אבל ברוב הפעמים העדפתי לחכות עד שאגיע הבייתה. לכן מגן התחתון היה חשוב לי. הוא נתן לי את הביטחון , המלאכותי אומנם, של הגיינה ונקיון יחסיים בשעות העבודה הארוכות שנכפו עלי מדי פעם.

לשמחתי הייתי פטורה מהתעסקות בטמפונים ובשאר האביזרים הקשורים למחזור החודשי. הייתי למעשה כמעט פטורה מהמחזור עצמו. להוציא איזו לחלוחית ורדרדה ליום וחצי וקצת מיחושים בשדיים, המחזור היה כלא היה. מי שהמציא את המירנה צריך לתת לו, או לה, נשיקה. המצאת המאה הזו שיחררה אותי מהרבה מאד כאבי ראש והתלבטויות.

(אריק !!) די כבר עם האריק הזה. אני מסרבת לחשוב עליו. מחקתי אותו מחיי ומזכרונותיי ובזה תם הסיפור. שיתמודד עם המצב בעצמו. מבחינתי הוא היסטוריה מצערת שלא תכנס לספרים.

הצצה נוספת בשעון המעורר עם הספרות הדיגיטליות גילתה לי שאני מאחרת ובגדול. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו על הראש זה את השאלות החוקרות למה איחרתי, ואת הבדיחות המטומטמות, ביחוד של הגברים במחלקה, על הלילה הסוער שבוודאי היה לי אתמול.

זה לא פשוט להיות חוקרת בכירה במחלקה שרובה גברים, ולא סתם חוקרת בכירה, אלא גם שווה וגם רווקה, כפי שסיכמו בשיחה, שניים מעמיתי למחלקה את המצב לאחר שהתקבלתי לעבודה, כשלא שמו לב שאני מקשיבה לשיחתם.

לבשתי במהירות את המדים. הם חיכו לי על המעמד שליד המיטה. תמיד הקפדתי שיהיו מגוהצים למשעי. מדים הם הסמכות שניתנה לי על פי החוק, עורי השני המעיד על תפקידי ומעמדי. נעלתי את נעלי המיוחדות, סופגות הזיעה ובעלות הרפידה הכפולה. למדתי מהניסיון, והשקעתי ברכישת שלושה זוגות נעליים מחנות המתמחה במכירת ציוד לשוטרים. את אף פעם לא יודעת כמה זמן את הולכת לבלות על הרגליים, אמר לי פעם שוטר ותיק. הידקתי את החגורה, מרגישה את הביטחון והסמכות שמקנים לי האקדח והאזיקים. אהבתי את הטכס הזה בכל בוקר. הכניסה לתוך דמות השוטרת, אוכפת החוק. פקחתי את עיני, פעם ראשונה היום, והבטתי בהשתקפות של עצמי במראה בכניסה. דמות סמכותית במדים הביטה בי בחזרה.

החגורה לחצה לי  מדי וויתרתי לעצמי היום על חור אחד. ג'אנק פוד ואורך חיי הלא מסודר מתחילים להשפיע על גופי. בפעם האחרונה שהבטתי על עצמי, במראה הגדולה במלתחות, היה נדמה לי שהתחת שלי גדל. כך שהחור בחגורה בוודאי לא משקר.

ויתרתי על הקפה של הבוקר, שותה שלוק חטוף ממיכל החלב שעמד להחמיץ, שוטפת שארית לעוסה של סנדוויץ נטוש מהמקרר, ומיהרתי למכונית.

מזג האוויר בחוץ אישר את תחושותי המוקדמות - חרא של יום. שמיים אפורים של ערפיח חריף וחמצמץ קידמו את פני. התחושה היתה שכל רגע השמים הולכים לחרבן לך על הראש. צפרירים שקופים למחצה של ערפיח עוד התמרו בחום הבוקר מחקים את הערפל שעדיין לא התבהר בראשי.

 התנעתי, הדלקתי מזגן והפעלתי את הרדיו בפול ווליום. בחרתי תחנה שממעיטה בדיבורים ומשמיעה הרבה שירים מהסבנטיז. לא היתה לי היום סבלנות לקישקושים מכל סוג שהוא. קיוותי שהיום יעבור לאיטו בפעילות שיגרתית. אולי אפילו אספיק להדביק את הפער בדוחות החודשיים שהצטברו על שולחני. אבל כמו שהיום התחיל ידעתי, כמעט בוודאות, שההמשך שלו לא מבטיח גדולות ונצורות. זהו אחד מאותם הימים בהם יותר טוב להודיע שאת חולה, להסתגר בבית עם פיצה פפרוני – רצוי של אלפרד המהיר, מרטיני יבש וקר מאד, וערוץ אופרות הסבון בטלוויזיה. המתכון הבטוח והיחידי לטעמי לימים מעין אלו.

השתלבתי בתנועת הבוקר הכבדה, מברכת על הפקקים שאיפשרו לי להמשיך ולהתעורר לאיטי מבלי להשקיע יותר מדי אנרגיה בתהליך. ברדיו ניגנו את "ליילה" של אריק קלפטון. שרתי בקולי קולות עם הפזמון, מתופפת בקצב על ההגה. קולי היה צרוד וניחר. הקול הראשון, הלא מאומן של הבוקר. אולי היום לא יהיה כל כך נורא, חשבתי לעצמי, בעוד צלילי הגיטרה הקסומים מיבבים אלי מבעד לרמקול. הרגשתי המשתפרת בעקבות השיר נעלמה כשנזכרתי מי שר. (אריק !!)

"תשמעי" אמרתי לעצמי. אני בדרך כלל נוהגת לדבר אל עצמי ובקול רם. כשאחי היו צוחקים עלי, אמי היתה אומרת שלפחות אני מדברת עם בן אדם חכם.

"אז ככה" חזרתי ואמרתי לעצמי.

"אני עזבתי את הילד המגודל הזה. את תופסת. תכניסי טוב טוב לגולגולת העבה שלך - מוסיקה, כותרות, סוף. סוף סופי ומוחלט. שיקח את העבודה החדשה שלו יחד עם החתול המעצבן שלו, וכל הבלגן שהוא עשה לנו בחיים, ויאללה, שיתחפף.

אבל את אוהבת אותו טענתי כנגד עצמי בתוקף.

טוב, אני מודה שהיתה לי קצת סימפטיה לבחור. יאמר לזכותו שהוא ידע לתת תשומת לב לבחורה, וגם במיטה לא היה לנו רע בכלל. אבל את קולטת ?

מה?, שאלתי את עצמי.

כל המשפטים נאמרו בזמן עבר, היה וידע. סגרנו את העסק, גזרנו את הקשר, מחקתי את המספר שלו מהנייד וזרקתי עליו את כל הדיסקים שהוא קנה לי.

כן, זה דוקא פגע בו מאד ולא רק בראש ובחזה.

פגע בו מאד ? ומה איתי ?! מה עם איך שהוא פגע בי?

את לא כל כך צודקת, את יודעת ? טענתי בתוקף כנגד עצמי.

אני לא צודקת ? אני?! אני לא מאמינה עלייך שאת אומרת דבר כזה. היפיוף המנופח הזה, השמוק המתנשא, איך הוא מעז ? חתיכת פרצוף תחת אחד.

דווקא די חיבבת את התחת שלו. הקנטתי את עצמי.

מה זה קשור עכשיו? די מספיק, אני לא רוצה לדבר עליו יותר. הקטע שלנו ביחד נגמר. נגמר ברגע שהוא העלה על דל מחשבתו את הרעיון המפגר, השובינסט המזדיין הזה.

מזדיין ?! מעניין.  עם מי הוא עשה את זה בהתלהבות רבה לאחרונה?

התעלמתי. אני לא מקשיבה לך, דברי כמה שאת רוצה. הרעיון שאני אעזוב את העבודה ואעבור לגור איתו במדינה אחרת, רק בגלל שהוא הצליח לקבל סוף סוף את התפקיד המזויין הזה, שכבר חמש שנים הוא טוחן לכולם את השכל עליו. את רואה גם ברדיו מסכימים איתי, יש בחור חדש בעירה, twon There's a new kid in   להקה מעולה, הנשרים.

היא ניסתה להמשיך לטעון לזכותו, אבל אני התעלמתי ממנה. שרה בקולי קולות יחד עם הנשרים. "Eric come lately, there is a new kid in town, everybody loves him" זה השתיק אותה קצת.

המזגן היה על הכי חזק ולא הצליח להתגבר על חום הבוקר שהקרין הערפיח לתוך המכונית. ידעתי שאם אני הולכת לבלות היום במכונית אני הולכת להתבשל ולהזיע למוות. כוס אמק, סיננתי מבין שיני כשניזכרתי שאין לי אפילו מגן תחתון.

התנועה השתרכה כעת בקצב של צב חולה בפרקינסון. בפרצים אפילפטיים של עצירה ונסיעה קצרה לכמה מטרים. אני ומאות הקופסאות על גלגלים שסביבי, הגענו לכניסות הראשונות לעיר והפקקים שבתוכה התחילו להקרין החוצה.

הבטתי החוצה במכונית שעמדה תקועה על השוליים. משהו בה משך את עיני. קדילק חבוטה עם כנפיים מיושנות שהצבע שלה כבר לא היה ניתן להגדרה מרוב ליכלוך ודפיקות  בפח. אד קל היתמר ממיכסה המנוע מתמזג בקלות באפור צהוב החולני של הערפיח. עוד בן זונה מסכן שאכל אותה היום, מילמלתי לעצמי, ספק בהזדהות ספק בשימחה לאיד.

המסכן, בטח, יושב שם תקוע במכונית שלו, לא מצליח להחליט איפה יותר גרוע. בקרירות היחסית ששוררת עדיין ברכב או בחוץ. אין דבר, מהר מאד החום במכונית יבריח אותו החוצה לזרועותיו החובקות של הערפיח. מן הפח אל הפחת. ידידי, כדאי שתזדרז לפני שמשטרת התנועה תתלבש עליך. זו חתיכת קנס למי שחונה על השוליים באמצע האוטוסטרדה.

קצת חלמתי עם המוסיקה וכמעט פיספסתי את היציאה שלי. תזמורת של צופרים עצבניים ליוו את הסלאלום האקרובטי שביצעתי על מנת לעבור לנתיב הנכון.

"סליחה", "אני מצטערת". "סליחה". "טעות", מילמלתי בשקט מתחת לאף . יכולתי להפעיל את הסירנה, ולחסוך את מבול הקללות שרדף אחרי. ידעתי שהעובדה שאני אישה לא תוסיף לי נקודות במקרה זה. לא לי ולא למי שנתן לי את הרישיון.

בשניה האחרונה, הודות למיומנות עילאית שסחטתי מגופי המתעורר, הצלחתי להמנע מלחבוט במכונית ספורט נוצצת ובמשאית עירונית. השתחלתי בין השתיים, גורמת לנהג בקורבט להעצר בחריקת צמיגים.

כן, אני יודעת במה אמא שלי עובדת ומה האיבר הכי פופלרי בגופי, עניתי לו ללא קול, נעלמת בענן ערפיח בתוך המחלף.

שלושה רמזורים ואני במשרד. מפעילה את המזגן על המקסימום, ממלאת בקבוק מים מהקולר והולכת להתחבא מאחורי הר הניירות  שעל שולחני. מקווה ששום דבר ואף אחד לא ידוג אותי היום משם.

צלצול מטריד נשמע מהתיק שלי. זה הנייד. שלחתי יד לאחור, מגששת אחרי התיק, בעודי מנסה להשלים את התמרון האחרון שלי ולהשתלב בתנועה. הצלחתי לתפוס את המכשיר החמקמק באנטנה והצצתי בצג, מקווה מאד שזה לא אתם יודעים מי. זה לא היה. המספר על הצג היה מהתחנה. כן, עניתי מחדירה בקול צרוד את כל הגועל נפש שחשתי מהבוקר לתוך ההברה הבודדת.

אני שונאת שמתקשרים אלי מהתחנה לטלפון הנייד הפרטי שלי. אם הם צריכים אותי שיעלו מולי בקשר או שיממנו לי טלפון על חשבונם.

"מה עקץ אותך על הבוקר ?" זה היה הצ'יף בכבודו ובעצמו.

גל של מבוכה הקפיא את קולי. חיפשתי אחר תשובה הולמת, מתנצלת.

"כלום, אני מתנצלת, זה פשוט אחד מהימים האלה, אתה יודע?"

הדממה בצד השני של הקו קנתה לי כמה שניות להתאוששות. חשתי במבוכה שהשקט שידר אלי. גברים!

למרות שלא כל כך סבלתי מתופעות קדם ויסתיות, זה היה תמיד תירוץ שקל להתחבא מאחוריו. ברור שדגלתי בפמיניזם, שחרור האישה וכל הטררם, אבל לפעמים הם לא מותירים לך ברירה. אבל אז, רק תזכירי את המילה 'וסת', ותקבלי את המבט הנבוך הזה בעיניהם, את הילד של אמא שמציץ החוצה. הם יכולים להיות בוטים, גסים ואפילו בהמיים אבל התהליכים המסתוריים שמתחוללים בגופינו אחת לחודש כאילו מפחידים אותם. לא הססתי לרגע לנצל את היתרונות שהעניק לי הטבע בשעת הצורך, וזאת היתה שעת צורך, אלא מה.

לעזאזל, מה הביא את הצ'יף בכבודו ובעצמו להתקשר אלי? התפלאתי.

למען האמת הוא היה אחד האנשים הבודדים בתחנה שרחשתי לו הערכה. הוא הגיע לתפקידו תוך טיפוס איטי בסולם הדרגות. שלא כמו רבים אחרים במשטרה, הוא נזהר מאד שלא לדרוך על גוויות בדרכו למעלה. השמועות אומרות שהוא וויתר על כמה קידומים כי היה סבור שיש אנשים טובים ממנו המתאימים לתפקיד. הוא היה מקצוען וככזה רחש הערכה רק למקצוענות. כל הפוליטיקה הפנימית, ליקוקי העכוזים ויחסי הציבור שהיו נפוצים במקומות אחרים, לא היתה להם כל דריסת רגל אצלנו. כיבדתי והערכתי אותו על כך. ידעתי שאצלו  אוכל להתקדם על סמך מה שאני באמת שווה וללא שום קשר לקוד הפנימי המצ'ואיסטי שנהוג בכל מוסד גברי וביחוד במשטרה. קיוותי שמעצם היותו אפרו אמריקני הוא יבין טוב יותר את הקשיים והצרכים של אישה המנסה להתקדם בארגון כל כך מצ'ואיסטי.

בעבר היתה לנו תקרית קטנה ולא נעימה. הצ'יף היה אלמן. השמועה בתחנה אומרת שאישתו נהרגה על ידי מסומם שניסה לשדוד את הסופר השכונתי. סתם שוד מיותר שהסתבך. מאז השקיע הצ'יף את כל מאודו בעבודה ובתחנה. זו השנה הרביעית ברציפות שאנחנו קוטפים את הפרסים הראויים והנחשבים ביותר בין כל התחנות בעיר.

באחד הערבים, כשסיימנו לחקור מקרה של ניסיון לרצח, שהתברר כמעשה נקמה בין כנופיות, הוא ניסה להתחיל איתי. היינו עייפים ומסריחים מיום שלם של מרדפים. ירדנו ביחד במעלית בדרכנו לחניה. עצמתי את עיני בעייפות, משעינה את ראשי על קיר המעלית, מרגישה שאם לא אגיע הבייתה בקרוב אני אתמוטט. הדבר שרציתי יותר מכל היה מקלחת חמה ולצאת בדחיפות מתוך גופיית הטריקו, הג'ינס והנייקיס שלבשתי למרדף שכיסו הרבה פחות ממה שאני מרשה לעצמי ביומיום. לפתע חשתי איך מישהו מרחיק את השערות מעל פני. פקחתי את עיניי וראיתי את מבטו הרעב של זאב המשחר לטרף. הכרתי את המבט הזה ולא אהבתי אותו. הייתי חדשה ולא ידעתי איך להגיב. מאוד רציתי את התפקיד. נלחמתי קשות עד שהצלחתי לקבל את המינוי המיוחל לתחנה הזאת. לעזאזל, חשבתי. הוא תפס אותי לא מוכנה, עייפה וללא ההגנות שהקפדתי לבנות סביבי, בדיוק כדי להמנע ממקרים מעין אלה.

טיפשה, כעסתי על עצמי. היית צריכה לחזות זאת מראש. הוא כבר שנים ללא אישה, כך לפחות, על פי השמועות. היית חייבת לנפנף את שדייך דוקא מתחת לאפו. הגופיה שאת לובשת היא כמעט הזמנה כתובה לחקירה של מחלק המוסר. השאלה היא, האם הוא ינצל את המצב ואת סמכותו או שהוא ידבוק במקצועיות. פעלתי, כפי שאני תמיד פועלת במצבים לא ברורים. בשטח – ברחובות – ובחיים, תקפתי מייד. ידעתי שאני מסכנת חמש שנים של עבודה סיזיפית וקשה. אבל לא הייתה לי ברירה. אני לא מוכנה להתפשר על הערכים שלי. ידעתי שבתחנות אחרות היו סיפורים כאלה. רומנים אסורים. אבל ידעתי שלי, זה לא מתאים.

הבטתי ישר לתוך עיניו, שוקלת בזהירות את מילותי, עד שאזרתי את האומץ הנדרש. "עשיתי מאמצים כבירים וויתרתי על שלושה מינויים כדי להגיע לתחנה שלך. עשיתי את זה כי ידעתי שכאן עובדים על פי הספר. חשבתי שכאן ימדדו אותי במקצועיות, על פי מה שאני שווה ולא על פי השיוך המיני שלי או איך שאני נראית. חשבתי לתומי שמקצועיות זה שם המשחק."

הוא הסמיק. אני לא חושבת שמישהו במישטרה ראה אותו אי פעם מסמיק. הוא משך את ידו לאחור במהירות כאילו הייתי גדר חשמלית. הוא הפנה לרגע את מבטו, נבוך ולא יודע מה להגיד. אחר כך הוא התעשת.

"עשית נכון, גם כשבחרת בתחנה הזאת וגם במה שבחרת להגיד כרגע. אני מאמין שלכל אדם מותר לעשות את השגיאות שלו. כי זו הדרך היחידה ללמוד. כל עוד השגיאות לא פוגעות במישהו אחר. כך אני פועל כבר עשרים שנה. אני מבקש ממך שתפעלי כך גם כלפי. כמובן, אם לא נפגעת."

היה משהו שונה בדרך שבה הוא הגיב. משהו שהגביר את הערכה שלי אליו. זהיתי בו משהו שהיה גם באבי. למרות שלא היו לי הרבה זכרונות ממנו. זכרתי איש של כבוד, שהערכים הכתיבו לו את דרכו בחיים.

מילה לא נאמרה יותר בנושא ומאז אני נהנית לעבוד וללמוד ממנו. ובוודאי לא הגיע לו הכן הארסי שעניתי לו בטלפון. אבל מה יכולה להיות הסיבה שהוא מצא לנכון להתקשר אלי הבוקר, לנייד שלי. הוא תמיד השתדל להגן על הצד הפרטי בחייהם של פיקודיו. לא פעם היה מדרבן אותם ללכת הבייתה. לכו הבייתה, לאישה ולילדים בכדי שיהיה לכם חשק לחזור מחר לעוד יום עבודה, היה מטיף ומוסיף, וגם בכדי שבסוף כל יום עבודה קשה ומחורבן ככל שיהיה שתמיד יהיה לכם לאן לחזור. זה הרגשה מחורבנת לחזור לבית ריק, תאמינו לי, אני יודע.

החלטתי לגאול את הצ'יף ממבוכתו.

"למה זכיתי בכבוד. שאתה, בכבודך ובעצמך מתקשר אלי בנייד ?" אלו לא היו המילים שרציתי להגיד, בטח לא לו. אבל זה באמת התחיל להיות יום מחורבן ואני בדרך כלל מדברת כמו שאני מרגישה.

"אם הוד מעלתה, הייתה טורחת להדליק את מכשיר הקשר שלה, כפי שנדרש מכל אחד שנוהג בניידת לא מסומנת על חשבון משלם המיסים, לא היה משלם המיסים צריך לממן גם את השיחה לטלפון הנייד שלך."

בלעתי את רוקי. מסננת קללה בשקט. שכחתי להדליק את המכשיר ומתי, דווקא ביום שהצ'יף מחפש אותי. "אני מצטערת צ'יף, יום מחורבן, לילה קשה, אני לא במיטבי." ידעתי שאין צורך להתקשקש בנושא יותר מדי. הוא ידע שאלה לא תרוצים. גם בפשלות שלי אני תמיד אומרת את האמת. מה שאמרתי לו למעשה היה. אתה צודק, אני מצטערת, זה לא יקרה שוב.

 "קיוותי לתפוס אותך לפני שאת מגיעה לתחנה"

"למה ?"

"ארוע חשוד על האוטוסדרדה כ-7 קילומטר לפני מחלף השלישית וברוקנר."

"שיייט"

"מה קרה ?"

"הרגע עברתי שם. בתנועה הזו יקח לי יותר מחצי שעה להסתובב ולחזור"

"טוב , אני רוצה שאת תקבלי את הטיפול במקרה הזה. צ'ארלי כבר מחכה לך במקום"

"צ'ארלי, מה זה תאונת דרכים? אנחנו לא מתעסקים בתאונות דרכים."

"זו לא תאונת דרכים. יש לי הרגשה לא טובה לגבי התיק הזה ואני רוצה שאת תטפלי בו. אחר כך תדווחי ישירות אלי."

"O.K. צ'יף"

"להתראות ותשמרי על עצמך" אמר וניתק.

ניסיתי לחתוך לנתיב השמאלי לפני הרמזור בכדי לנצל את המעבר התת קרקעי בברוקנר. הוא יכול לחסוך לי בשעות האלה סיבוב ארוך , מעצבן ומיותר. קרציה מעונבת בטויוטה כחולה, שבטח גם איחר היום לעבודה, חסם אותי בעקשנות. ניסיתי לתפוס את מבטו ולסמן לו שיתן לי לעבור. אבל הוא התעלם ממני בכוונה ובכל פעם שהתנועה זזה מעט מיהר להזניק את הטויוטה שלו לחלל הקטן שנוצר רק בכדי שאני לא אוכל לעבור.

שוב אותת לי החלק העצבני בראשי כי היום אכן מתפתח כמו שחשבתי - מחורבן להפליא.

ראיתי שאין ברירה, אחרת אני מפספת את הצומת, הפעלתי את הסירנה ושמתי את הקוג'אק על גג המכונית. מבחינת התקנות אני עכשיו בתפקיד. רעש הסירנה הקפיץ את המעונב בטויוטה. הוא הגניב אלי מבט חושש. הוא בטח עושה עכשיו במכנסיים ומצטער על הבריונות שהוא כל כך היה מרוצה ממנה לפני דקה. צפרתי לו בעצבנות וסימנתי לו שיזוז. מרוב בהלה הוא סטה ונעמד, חוסם את הנתיב הנגדי. חתכתי ומיהרתי לתוך הצומת, מספיקה לראות, בזוית העין, איך הוא חוטף מטר קללות וגידופים מהנהגים העצבניים שנתקעו בגללו. מגיע לך, הפטרתי אליו, ממהרת לפגוש את צ'ארלי.

המצחיק הוא שצ'ארלי, לא היה בכלל צ'ארלי. הוא היה סיני נמוך קומה, בעל פנים עגולים, דור שלישי למהגרים מטיוואן. סיים את לימודי הרפואה שלו בהרוורד ראשון בכיתתו, דחה את כל ההצעות המפתות שקיבל והלך והתמחה דווקא ברפואה משפטית. צ'ארלי היה חוקר מקרי המוות הטוב ביותר בחוף המזרחי אם לא יותר מזה. ביחוד לאור העובדה שהוא עבד בחוף המערבי. שמו של צ'ארלי, השם שבוודאי רשום בתעודת הלידה שלו, הוא ראובן סון יונג. כשהתחיל את ההתמחות ברפואה משפטית מישהו הצמיד לו, בגלל עיניו המלוכסנות,  את הכינוי צ'ארלי, כמו ללוחמי הויאטקונג בויאטנם, ומאז הכנוי נתפס ושמו האמיתי נשכח.

 צ'ארלי ושני שוטרים ממשטרת התנועה חיכו לי ליד הקדילק החבוטה שראיתי בדרכי. מכיוון שכבר הסירנה פעלה, עליתי על אי התנועה וחציתי את נהר התחבורה העמוס, גורמת למכוניות להעצר בפתאומיות ולחמש כמעט תאונות שונות בלתי תלויות זו בזו. הייתי במצב רוח מחורבן וידעתי שזה ירגיז את שוטרי התנועה. הם היו רגילים להתנהג כאילו האוטוסטרדה הנה המדינה הפרטית שלהם. החנתי את הרכב ליד מכוניתם של שוטרי התנועה חוסמת לחלוטין את האפשרות להכנס אליה מבלי שאזיז את שלי. הרגשתי את מבטיהם חורכים את עורפי מבעד למשקפי השמש שלהם. התעלמתי וניגשתי לצ'ארלי שעמד בסמוך לקדילק. הוא הגיע כנראה יחד איתם כי לא היה כאן רכב נוסף.

"היי צ'ארלי, מה קורה?" שאלתי בעליצות מזוייפת.

"אני רואה שקמת היום במצב רוח קלינגוני" אמר רומז לכיוון הרכב שלי.

משכתי בכתפי. "יותר טוב שלא תשאל. טוב אז מה יש לנו כאן שבגללו אני צריכה לוותר על המזגן ועל ערימת הניירות החביבה שלי." עוד לא דקה בחוץ והתחלתי להרגיש פלגי זיעה  העושים דרכם באיטיות במורד גבי. מרוב מהירות והלחץ בבוקר גם לא החלפתי חזיה. לבשתי את החזיה שיצאתי איתה אתמול בערב. חזיה קלילה, חופשית לערב. לא מתאימה למדים ולתנאי העבודה. הרגשתי איך היא מתחילה לחתוך אותי בצד. לא רציתי לתת לשני הממושקפים את התנענוג לראות אותי מסדרת את חזי בתוך החזיה. אז פשוט התעלמתי. הבנתי שהיום אצטרך לתרגל הרבה את הסבלנות שלי.

"אז את מי הרגזת בכדי לזכות בצרפתית של היום"

אוי לא, חשבתי, למה אני? למה אני? צרפתית היה הכינוי שנתנו לגופה בשלה מדי. בשלה כמו גבינה צרפתית. ככל שהיא בשלה יותר ככה היא מסריחה יותר. "איך היית מדרג אותה?"

"בדרוג בין אחד לעשר הייתי נותן לה אולי חמישים"

כאשר אבדנו אבדנו חשבתי. זה היה כל כך צפוי לאור ההתפתחויות עד שכמעט התחלתי לצחוק מרוב יאוש. צ'ארלי פירש לא נכון את ההבעה המשועשעת על פני בניסיונתיו לשכנע אותי שהוא לא צוחק ולא נוכל לבחון את הגופה ללא המישחה. המישחה היתה מישחה סינית שצ'ארלי טען שסוד הייצור שלה הינו סוד משפחתי. אני לא יודעת מה היתה המטרה האמיתית שלשמה ייצרו את המישחה. אני רק יודעת שבכדי להתמודד עם ריחות לא נעימים, וזה בלשון המעטה, היינו מורחים קמצוץ מהמשחה העכורה בתוך הנחיריים. צ'ארלי ידע שאני שונאת את המישחה. היא התקשרה אצלי לכל מה שמגעיל ודוחה. כנראה התניה בהיביוריסטית פשוטה. הצריבה היתה כמעט בלתי ניסבלת והעלתה מייד דמעות בעיני. ריח הקמפור החזק כמעט שיתק את מוחי. אבל ידעתי שעכשיו אוכל להתמודד אם הריחות הכי נוראיים שיש. מפליא עם מה המח יכול להתמודד ואם מה לא.  אפשר להתמודד כמעט עם כל המראות שנתקלים בהם בעבודה שלנו. אבל אולי בגלל שחוש הריח פחות דומיננטי מחוש הראיה, קשה הרבה יותר להתמודד עם ריחות קשים. כבר נתקלתי בגברים קשוחים שעברו מלחמות ואסונות אבל מקיאים את נישמתם ברגע שהם מריחים את הקיא של הילד שלהם. מחיתי את הדמעות מעיני בזהירות. נזהרת לא לגעת בהן עם שרידי המישחה שעל אצבעותי. מניסיון זה צורב לשעות.

"מה מיוחד בצרפתית הזאת שמשטרת התנועה לא יכלה לטפל בה בעצמה ?"

"יש לנו כאן 'א' רבתי" ציין צ'ארלי ביובש. 'א' מציינת אישיות. 'א' רבתי זו אישיות בכירה.

"כאן ? באוטו המצ'וקמק הזה ?"

"משטרת התנועה איתרה את הרכב התקוע. בדיקה של מספר הרשוי הפעילה פעמוני אזעקה. כאשר גילו את הגופה בפנים הפעמונים הפכו לקקופוניה היסטרית. תפוח אדמה לוהט שכל אחד מיהר לזרוק לחיקו של מיחלק אחר. כך זה נחת, בסופו של דבר, בחיקו של הצ'יף ומשם אלינו."

כל כך טיפוסי, חשבתי לעצמי. רוב המפקדים המשטרתיים, פועלים כמו מנהלים בתאגיד גדול. כולם פוחדים ולכן בחיים אין סיכוי שידבקו באיידס. אף אחד שם לא שם זין ולא יעז לפתוח את הפה או להזיז את התחת אם תיהיה לו ברירה. ניזכרתי באימרות ובביקורת ברחוב  שהוטחה לא פעם כלפי הדרג הפיקודי שנמנע מללכלך את ידיו. תמיד הם חיפשו איך אפשר לגלגל את זה הלאה. הבנתי למה הצ'יף רצה אותי. הוא ידע שאני לא אעגל פינות ולא אחשוש לבעוט בקן צרעות אם הוא עומד בדרכי.

"טוב בוא נעיף מבט בסנדביץ' שארגנת לי על הבוקר"

"אני מזהיר אותך שזה לא הולך להיות נעים"

צ'ארלי ואני עבדנו לא מעט ביחד. אם הוא טרח להזהיר אותי כנראה שיש דברים בגו. ניגשתי לדלת הנהג ופתחתי אותה. שוטרי התנועה התרחקו משאירים לנו מרחב פעולה. לאחר כמה שניות הבנתי שהם התרחקו במעלה הרוח בכדי לא לספוג את הצחנה ששררה בפנים. גל הריח הנתעב הכה בפני כחומה של צונאמי, בולעת את הריח העז של המשחה הסינית כלא הייתה. הרגשתי את הרגשת הקבס עולה ממעמקי בטני מטפסת לאיתה לכיוון גרוני. לא עשיתי את הטעות של המתחילים ולא לקחתי נשימה עמוקה. נשמתי לאט וארוך דרך אפי נותנת למישחה לסנן את רוב הריחות. ריחו המתקתק והדוחה של בשר שנרקב במשך זמן רב הצליח לחדור מבעד למחסומי הריח. סגרתי את עיני וספרתי בלב עד עשר. אני לא אתן לשוטרי התנועה את התענוג המפוקפק לראות אותי מקיאה. ידעתי שזה יהרוס את המוניטין שלי ככלבה הכי קשוחה בצד הזה של הגשר. הסתובבתי והלכתי באיטיות לכיוונו הכללי של צ'ארלי. הרגשתי איך נחשי הריח אוחזים בי ומנסים למנוע ממני מלהתרחק מהזוועה שהיתה במכונית. למען האמת לא זכרתי כלום ממה שראיתי בתוך המכונית החשוכה. הריח מחה הכל.

"ובכן ?" שאל צ'ארלי.

"ובכן מה ?" שאלתי בקול מתמם כשהשליטה העצמית החלה לחזור אלי. נשמתי לאט ועמוק מתגברת על הבחילה.

"מה את אומרת ?"

"אני עוד לא אומרת כלום עד שאאסוף יותר מידע. היי אתם" קראתי לכיוון שוטרי התנועה שעמדו ממרחק בטוח ליד מכוניתם החסומה. "בואו לכאן"

"תפקידנו כאן הסתיים. ענה האמיץ מבניהם. בחור צעיר, גבוה, עם עור שחום. ברגע שהגעת לזירה אנחנו משוחררים. קיבלנו הוראה להעביר את הזירה אליך. תשחררי לנו בבקשה את הרכב יש לנו הרבה עבודה לעשות" קרא אלי השני ממרחק בטוח. היה משהו מאנפף ובכייני בקול שלו.

בלעתי תשובה חריפה שמצב רוחי היום ניסה להכתיב לי. מכיוון שזאת היתה מטרתי להיפטר מכל העיניים שצופות בי, עשיתי כפי שביקשו וצפיתי בהם מתרחקים במהירות מהמקום. יצאתי שוב מהמכונית וחיכיתי שצ'ארלי יצטרף אלי.

"המז"פ בדרך" כאילו ענה לשאלתי. ידעתי שאני צריכה להביט שנית בזירה ובתוך המכונית לפני שהמז"פ יגיעו. סמכתי על יכולתי ועל האינטואיציה שלי לחוש את הזירה באופן ששום תמונה או וידאו לא יכלו לתת לי מאוחר יותר.

"מה סיבת המוות?"

"בבדיקה ראשונית שעשיתי לא נראים שום סימנים של אלימות או גורם חיצוני למוות. כנראה מוות מגורמים טבעיים עד כמה שאני יכול לנחש בבחינה שיטחית. אני אדע יותר לאחר הנתיחה."

"כמה זמן הבחור הזה מת ?"

"הייתי אומר מאז הלילה" הוא ענה מהר זאת אומרת שהוא כבר בדק את הפרמטרים הראשונים לקביעת מועד המוות.

"מאז הלילה ?! אז איך הגופה הגיעה למצב ריקבון כזה"

"אני רואה שלא התבוננת היטב בגופה. מאד לא אופייני לך" לפני שהספקתי להגיב על הביקורת, הוא הוסיף ואמר. "תרגעי, גם אני בהתחלה לא הצלחתי להתמקד בגופה"

הרגשתי את החמימות והביטחון, שלצערי נתקלים בהם מעט מאד, כאשר שני מקצוענים, שמכבדים את עצמם, עובדים ביחד. אין משחקי אגו ואין חשש להפגין חולשות אנושיות. אהבתי את צ'ארלי על כך. הוא פשוט ידע שאני זקוקה לעוד כמה דקות התאוששות לפני שאני אחזור למכונית.

"אז את מי יש לנו שם בפנים שהפחיד כל כך הרבה אנשים?" שאלתי, מעבירה עוד זמן לפני שאצטרך לחזור למכונית.

"אד קיצ'נר" השם נשאר תלוי מעלינו לרגע מאיים אפילו יותר מהערפיח. "האד קיצ'נר שאני חושבת שאתה מתכוון אליו."

"בכבודו ובעצמו" ענה לי צ'ארלי בלחש. כאילו שהמת במכונית לא ישמע.

אד היה ראש העיר המיתולוגי שלננ עד לפני שלוש שנים. במשך עשר השנים שישב על כסאו, הפך את העיר על פניה וזכה לתמיכה חסרת תקדים מצד התושבים. התמיכה בו היתה כה מוצקה וגורפת, שבבחירות האחרונות לא הסכים אף מועמד להתמודד נגדו. אד היה ראש עיר בסגנון הקאובוי המודרני, בעל גינונים דרומיים כשל גיבור מערבונים הנלחם באומץ וללא חת. הוא הצליח לכופף את ראשם של ארגוני הפשע שהשתוללו בעיר ושיפר את תדמיתה בעיני העולם. הוא אולי לא הצליח לערוף את ראשו של הנחש אבל בפרוש גרם לו לחזור למחילתו בצליעה ולחפש טרף במקום אחר. להחזיר את העיר לתושבים היה קורא בכל הזדמנות. הוא דגל במדיניות של "אין פשרות", בכך האמין באמת ובתמים. לא מוותרים על כלום כי זו פשוט זכותנו, זו היתה סיסמאת הבחירות שלו ופילוסופיית החיים שלו. ראש העיר קיצ'נר היה בחור נאה שנשים רבות נמשכו אל הקסם, הכוח והכריזמה שלו. נמשכו כפרפרים רק בכדי להישרף באורה של האישה היחידה בחייו. אישה אותה העריץ ורומם בכל הזדמנות. בכל ארוע בו חלקו לו שבחים על פועלו, והיו כאלה שטענו שדרכו לבית הלבן מובטחת, הצטנע ואמר שבלי אישתו הוא כלום. היא, היא הכח האמיתי שעומד מאחורי, ומאחורי כל גבר נשוי. קיצ'נר הטיף וחיזק את הפוריטניות בעיר. עיר שבעברה הלא רחוק נשלטו רחובותיה על ידי עדרי הזונות ונערות הרחוב המסוממות, קיבלה בברכה את תרופת הפוריטניות שלו. כל נאום הוא היה חותם בתודות לאישתו ומזכיר לכל הגברים לדבוק בנשותיהם כי הן הדבר הכי טוב והכי חשוב בחייהם. הוא היה חוזר וטוען שאת הכח והמוטיבציה לכל פועלו הוא שואב מתוך הערכים העליונים של המשפחה. בכדי שהמשפחה תגדל ותשגשג היא זקוקה לביטחון. בחן האופייני שלו, הוא היה מכריז , מעל גלי האתר, על עסקאותיו הפומביות עם אזרחי העיר. אתם תדאגו למשפחותיכם ואני אדאג לביטחונכם האישי והכלכלי שבו תוכלו אתם ומשפחותיכם לגדול ולשגשג. מחקרים מראים שבתקופת כהונתו עלה מספר הנישואים החדשים בכחמישה עשר אחוז ואחוי המתגרשים ירו בכשלושים אחוז. בעשר השנים הקצרות-ארוכות שבהן ניהל את העיר הפך אד לגיבור לאומי כמעט, דמות לחקוי והערצה. לכן העיר כולה הוכתה בתדהמה כשנעלם יום אחד. מספר שבועות עדיין חיפשו אחריו. רשתות המדיה הארציות ניהלו תחקירים וטענו שהמשטרה והאפ. בי. איי גייסו את מיטב החוקרים בכדי למצוא את ראש העיר שנעלם. ואז בשיא ההסטריה והשמועות שהתרוצצו, שהמאפיה חיסלה אותו, שהסי אי איי מעורב, הוקרן ראיון טלפוני איתו בK.N.W.P הרשת הכי גדולה בעיר. גם בסוף דרכו נשאר קיצ'נר נאמן לעירו ולא הסכים להתראיין באף רשת ארצית אחרת.

בראיון הוא אמר ששלום לו ולא אונה לו כל רע. הוא הקריא מעיתון של אותו היום על מנת להבטיח לקהל הצופים שזה לא ראיון מוקלט. הוא ביקש סליחה מבוחריו אבל ארוע אישי בחייו לא מאפשר לו להמשיך בתפקידו. הוא חזר ואמר כמה פעמים שהוא מצטער אבל הוא לא יכול להמשיך. שהוא לא יעשה שקר בנפשו ועם בוחריו. אף אחד לא הבין בדיוק למה הוא התכוון. השמועות הרעות לחשו כי הוא תפס את אישתו במיטה עם גבר זר. השמועות המרושעות טענו שזה לא היה גבר זר אלא החבר הכי טוב שלו. והשמועות האכזריות טענו כי זה היה אחד המפקדים הבכירים במישטרה. בכל מקרה העיר עדיין מבכה את חסרונו והשמועות נותרו כשמועות.

התחלתי להבין טוב יותר את המשמעות של התפוד הלוהט שהוטל לחיקי. התחלתי לחוש את הכוויה שהוא מתחיל לעשות. לא פלא שמשטרת התנועה התנערה מהחקירה. הרגשתי מוחמאת מכך שהצ'יף מינה אותי לחקירה אבל גם גל קטן של פניקה אחז בי לרגע.

צ'ארלי כנראה הבחין במשהו או שהוא מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מרשה לעצמי לחשוב. כי הוא שם יד אבהית על כתפי ואמר "את תיהי  בסדר גמור. את בדיוק מה שצריך לחקירה הזאת"

"ומה זה בדיוק ?" שאלתי אותו תוהה על פרץ הרגשות חסר התקדים שהוא מפגין.

"את החוקרת עם הביצים הכי גדולות במשטרה וכאן, במקרה הזה , בהחלט נדרשות ביצים גדולות" צ'ארלי בדרכו המיוחדת הצליח להעלות חיוך על פני. התיישרתי, הרגשתי ביתר שאת את החום והלחות שהפכו את גופי לסמרטוט רטוב.

"תסלח רגע צ'ארלי. אבל החזיה פשוט משגעת אותי." פתחתי כפתור במדים, שרק לפני כשעה קלה היו מגוהצים למשעי וכבר נראו כאילו ישנתי בתוכם, הכנסתי יד וסידרתי את החזה הסורר שלי בתוך החזייה. צ'ארלי שלח אלי מבט מופתע, מעט נבוך.

"מה אתה מסתכל עלי ככה ? גם על השוטרים שכל הזמן מסדרים את החבילה שלהם אתה מסתכל בעיני עגל"

צ'ארלי הסמיק והפנה את מבטו. מבלי להביט בי הוא אמר "זה בדיוק מה שאני אוהב אצלך. הישירות הניפלאה הזאת. כל כך נשית וכל כך לא"

"צ'ארלי, כדאי שנתחיל לעבוד לפני שאני הופכת ל-WELL DONE" לקחתי נשימה מרעננת מהערפיח וחזרתי למכונית. הפעם הכנתי את עצמי למכת הריח והיא השפיעה עלי פחות. פנים המכונית היה חשוך מכיוון שהשמשות היו מטונפות. רק השימשה הקידמית הכניסה אור סביר שאיפשר לי לסקור את פנים המכונית. במושב האחורי ריפוד העור איבד את צבעו המקורי והיה מכוסה כמעט כולו בפחיות שתיה ריקות ועטיפות וקרטונים של אוכל מהיר ישן. הבטתי בגופה שישבה זקופה בכיסא הנהג. שיער אפור, כמעט לבן, כיסה את כתפיו ופניו של הנוסע. השיער היה ,ארוך, מלוכלך, סמיך ושמנוני. את מה שלא הסתיר השיער הסתיר הזקן, לא הייתי מנחשת לעולם שאלו הם פניו של ראש העיר לשעבר אד קיצ'נר.

"צ'ארלי, איך זיהו אותו? איך ידעו כי הגופה שייכת לאד ?"

"על פי לוחיות הרישוי" כשאד נעלם הוא הותיר את כל רכושו לאישתו. למעט מכונית אחת בצי המכוניות שלו שנעלמה יחד איתו. זו היתה קדילק שנת 66 בעלת כנפיים מיוחדות. בדיוק כמו המכונית חסרת ההדר שעמדה מולי.

"אבל יכול להיות שזה לא הוא ורק המכונית היא שלו" המשכתי להקשות עליו, אולי בגלל שסרבתי להאמין שזה באמת ראש העיר.

"תתבונני טוב" לחש לי צ'ארלי " זה הוא!"

התבוננתי היטב בגופה. הראש נשען לאחור על מסעד המושב. עור הפנים היה מקומט ומלא פצעונים. הסתרתי לרגע בידי את השיער ואת הסנטר המזוקן. מבעד להסחת הדעת של שפעת השיער הציצו אלי תווי פניו המוכרים של ראש העיר לשעבר. ידיו היו מוטלות לצידי גופו בתנוחה שכאילו אמרה אם היה לי עדיין כוח הייתי ממשיך לאחוז בהגה. פלג גופו התחתון היה ערום. חולצה מכופתרת שהיתה פעם לבנה וכנראה חלק מחליפה יוקרתית. היתה עכשיו אפורה חומה מליכלוך וזוהמה. רגליו היו מדולדלות וחסרות בשר. נדמה היה לי כי הערפיח חודר אל תוך המכונית. כי הגופה שלפני הקנתה לי תחושה שהיא זזה, ביחוד בחלקה התחתון. התבוננתי היטב ומיהרתי לצידי הרכב, מפספסת במעט את נעלי המיוחדות בפרץ הקאות שטלטל את גופי. הבחנתי שבסמוך לשלולית הקטנה שלי ישנה שלולית אחות שהחלה כבר להתייבש.

"זה של שוטר התנועה שפתח את הדלת ראשון" אמר צ'ארלי.

"צ'ארלי" השתנקתי, עוצרת גל הקאות נוסף. "כל גופו מלא רימות.

"כן הבחנתי בכך" ענה לי ביובש.

"איך זה יכול להיות, אמרת שהוא נפטר רק אתמול בלילה"

"שעת המוות היא כנראה בין שש בערב לשתים עשרה בלילה. אני צריך לעשות עוד כמה בדיקות לפני שאגיש מסקנות סופיות. אבל האיש מת כבר לפני שלוש שנים כשהוא נעלם."

"מה זאת אומרת מת לפני שלוש שנים ונפטר אתמול בערב"

"הגופה, לפחות חלקה התחתון, מראה סימני ריקבון והזנחה מתקדמים של שנים ביחוד ברגל שמאל. שרירי הגלוטאוס והארבע ראשיים מנוונים לגמרי. אלה שרירי התחת והירך" הסביר לי.

"אלה שרירים שצורכים המון אנרגיה. המוח מפסיק להזרים אליהם אספקה סדירה של דם ומזון כאשר הם אינם נמצאים בפעילות"

"אתה רוצה להגיד שהוא פשוט נרקב בחיים ולא הרגיש?"

"על פי המימצאים הראשונים שלי, הייתי אומר, שהאיש לא עזב את מכוניתו לרגע מהיום שהוא נעלם. רגל שמאל מנוונת ומתה לחלוטין. אין שום שרירים אפילו לא מסת שרירים מינימלית. רק עור ועצם ובכמה מקומות אפילו העור חסר. ברגל ימין, למעט השרירים הנדרשים לתפעל את שתי הדוושות, גם בה אין שום רקמת שריר. האדם שיושב עכשיו במכונית לא היה מסוגל לעשות אפילו צעד אחד בכוחות עצמו, אם הוא היה עדיין בחיים, כמובן."

"אבל כיצד הוא החזיק מעמד כל כך הרבה זמן ? בחיים אני מתכוונת.

"תראי" הוא ענה לי עוצר רגע לחשוב על כך בעצמו. "הסכנה העקרית היא הרעלת דם בעיקר מהרקב של הגפיים התחתונות ופצעי לחץ שהיו אמורים להיווצר בחלק האחורי של הירכיים, הישבן ואולי גם בגב תחתון. אנו רואים תופעות דומות אצל משותקים וחולים הרתוקים למיטתם למשך זמן ממושך"

"אבל הוא לא היה משותק או חולה"

"בדיוק על זה חשבתי. האמת שאני אדע יותר לאחר הנתיחה שלאחר המוות. ככל הידוע לי, אין מקרה רפואי מתועד על מוות כזה. ההשערה שלי שהוא החזיק מעמד כל כך הרבה זמן אודות למספר גורמים. קודם כל למרות שהוא לא קם כנראה ממקומו הוא גם לא היה משותק. כך שבוודאי הוא נע על מקומו ואני מניח שכשהוא ישן הוא הנמיך את המושב. כל אלה יכולים ליצור זרימה מספקת של דם ולמנוע הצטברות של רעלים, פצעי לחץ ונמק. שנית הוא יושב על מעין כרית וריפוד מיוחד לגב."

אילצתי את עצמי להביט שוב לכיוון מושב הנהג. מבעד לדלת הפתוחה ניתן היה להבחין במעין שרידים של ריפוד נוסף בין הגופה למושב.

"הריפוד הזה שיפר מאד את האיוורור של הגוף ומנע הצטברות של נוזלים וזיעה. הגורם השלישי, שכרגע אני רק מנחש אותו, אבל אחרת אני לא יכול להסביר את השרדותו של הגוף למשך תקופה כל כך ארוכה"

"מה זה ? דחקתי בו חסרת סבלנות"

"הוא גם כנראה טיפל בעצמו ודאג לניקיון ולהגינה בסיסית. לפחות בהתחלה. לקראת הסוף הגוף היה חלש מדי וכנראה גם הרוח. אני חושב שרוב הזמן הוא ידע בדיוק מה קורה לו. מצאתי סימנים לכך שהוא כנראה הניח חוסם עורקים על רגל שמאל בכדי למנוע מהזיהום להתפשט לכל הגוף. את רואה ?" הוא ניגש לגופה והרים רגל מתפוררת בכדי להצביע על המקום.

הסטתי את מבטי וניסיתי לעכל את המימצאים המזעזעים. האיש נהג במכונית במשך שלוש שנים עד שמת. זה לא נתפס. זה גם לא יכול להיות. כנראה ששוב דיברתי עם עצמי בקול רם כי צ'ארלי ענה לי

"גם על זהחשבתי. אם תתנתקי לרגע מהזוועתיות של המימצאים ותשקיעי מחשבה תביני שלצערי זה מאד יתכן"

"מה אתה מדבר? זה בלתי אפשרי, שבוע אולי, אבל לא שלוש שנים."

"זה כן אפשרי" התעקש צ'ארלי

"הוא צריך לאכול, לשתות, לעשות את צרכיו. דברים בסיסיים שבלעדיהם לא ניתן להחזיק מעמד שלוש שנים"

"אוכל ושתיה ניתן לקנות בכל מזנוני המזון המהיר מבלי לצאת מהמכונית. אפשר גם לקנות דברים אחרים ולבקש מהמוכר בתחנות הדלק להביא לך. למעשה אם את מוותרת על חיי חברה, מקלחת ושאר הבלי העולם, ואם יש לך מספיק כסף לקנות אוכל ולתדלק את האוטו, את יכולה להמשיך לנסוע את שתמותי. למעשה זה מה שקרה כאן לראש העיר שלנו."

"אתה רוצה להגיד לי שבמשך שלוש שנים הוא נסע אל מותו. לא יכול להיות. זה לא נתפס. בן אדם שרוצה להתאבד יבצע את החלטתו, אם להתאבד או לא בשבריר של שניה לא במשך שלוש שנים. חוץ מזה אין כאן סימנים לצואה ושתן. אם טענתך נכונה, היו צריכים להיות כאן הררי צואה וריח שתן חריף."

"אפשר להתפנות לתוך שקית ואחר כך לזרוק אותה. אם תסתכלי על השטיח של המושב שליד הנהג אני חושב שניתן לראות שם שקית כזו. חוץ מזה אני לא חושב שהוא התאבד. אולי בסופו של דבר. הוא כנראה ברח ממשהו, נכנס למכונית ונהג ונהג ולא מצא את הכוחות הפנימיים להפסיק לנהוג או להתמודד עם מה שהבריח אותו"

"אז מה הרג אותו בסופו של דבר ?"

"יכולים להיות מספר גורמים לאדם במצב גופני כל כך ירוד. כשל של הלב, מחלות, אי ספיקת ראות, כליות כל אלה יכלו להרוג אותו, אבל אני הייתי מהמר על רעלת דם. למרות כל מאמציו בסוף גופו בגד בו והריקבון שפשה בבשרו הרג אותו."

"מה יכול לגרום לאדם כל כך חזק וכל כך מצליח להמלט לתופת כזו ?" שאלתי יותר את עצמי מאשר את צ'ארלי.

"בשביל זה מינו אותך.  אבל לדעתי יש רק כוח אחד שיכול לגרום להתמוטטות מוחלטת כזו" תשובתו הפתיעה אותי.

"מה ?" צ'ארלי סיקרן אותי. הוא מעולם לא הביע דעה בזירת הפשע למעט העובדות היבשות. כנראה המקרה הזה חדר לו גם קצת מתחת לעורו החסין כל. כשהוא לא ענה לי שאלתי שוב.

"צ'ארלי, מה לדעתך יכול להוביל אדם למצב נווני כזה" הוא חשב רגע, כאילו מתלבט אם לשתף אותי או האם הוא לא חרג מדי מהמסגרת המצומצמת של יחסים שהוא הקצה לעצמו. כמעט ולא שמעתי אותו בפעם הראשונה שהוא ענה לי בכל זאת.

"מה אמרת ?"

"הכח החזק ביותר עלי אדמות, א-ה-ב-ה!"

"אהבה", חזרתי אחריו כהד. לא מאמינה שהמלפפון החמוץ צ'ארלי אמר אהבה. לא ידעתי שהוא מכיר בכלל את המושג. כאילו שאת מומחית גדולה בנושא הטיח בי האני האחר שלי. "למה אהבה , צ'ארלי?"

"אם תבחני בעין קרה, אנליטית, את רוב האנרגיות של המין האנושי, תוכלי לראות שרובנו מונעים על ידי אהבה."

"אהבה ? אהבה צ'ארלי?" לא הצלחתי להחליט מה יותר מוזר המסקנה או עצם העובדה שהוא מדבר על אהבה.

" אהבה, קנאה, אכזבה, שיכות, הגנה, התקפה, כל אלה פועל יוצא של אותו הדבר. רוב הפעולות הגדולות והחריגות שאדם עושה, כמו רצח למשל, בדרך כלל נעשות בגלל או באמצעות ה'כח' הזה שאנחנו קוראים לו אהבה.

תליתי בו את מבטי המשתאה. הוא התעלם והמשיך כמו מחליט שאם כבר הוא נפתח הוא לא יעצור עכשיו.

" רובנו יצאנו לפחות פעם אחת מגדרינו בגינה ועשינו לא מעט שטויות. אל תסתכלי עלי במבט כזה אני גם בן אדם" אמר אלי וחייך. יש לו חיוך דוקא יפה חבל שהוא לא מחייך לעיתים קרובות יותר.

"אנחנו מתכחשים להורינו, לפעמים למורשת שלנו, אנחנו יכולים להשקיע את כל מעודנו בפרויקט חיים או עבודה ולהתכחש לכל אלה בבת אחת, רק בגלל אהבה."

(אריק!!)

"אם תחקרי לעומקם את מניעהם של רוב האנשים תמצאי שם בפנים, גם אם הם לא יודו בכך, גם אם לפעמים הם בעצמם אינם מודעים לכך, עץ של אהבה שהתחיל ללבלב. הכח הזה הוא עצום, הוא יכול לרומם אותך לשחקים או להטיח אותך חסר אונים ולרסק אותך לחתיכות על הסלעים"

"לא ידעתי שיש לך בוננות כל כך עמוקה על אנשים" אמרתי בכנות, מחמיאה לו.

הוא משך בכתפיו, מקבל את המחמאה בחן. " תפקידי הוא להתבונן ולחקור את הגורם העיקרי למצב. למה שזה יהיה שונה במקרה של התנהגות אנושית"

דבריו גרמו לי לחשוב על הגופה הנרקבת שהיתה פעם ראש עיר, על התובנה שקיבלתי מדבריו וכיצד זה יכול לעזור לי בחקירה ועל עוד משהו שלא יכולתי לשים עליו את האצבע. למה את מתחמקת, למה ? נו תגידי את זה. בואי אני אעזור לך. זה מתחיל באות 'א', כמו שאהבה מתחילה באות 'א'. וזה נגמר בחיבוק ונשיקות. א-ר-י-ק. כל כך קשה להגיד, בחיי.

"מי זה אריק ?" שאל צ'ארלי.

הבנתי שהייתי מאד מוטרדת, כי שוב דיברתי עם עצמי בכל רם. הרגשתי שאני חייבת לו על הגילוי נפש שבו שיתף אותי כרגע.

"אריק, זה החבר שלי. יותר נכון הוא היה החבר שלי עד אתמול בלילה"

"זה מסביר את מצב הרוח הקלינגוני. זה גם מוכיח את התאוריה שלי – אהבה" אמר והסתובב להמשיך בעבודתו מותיר אותי למחשבותי. היה דבר אחד שהייתי חייבת לעשות לפני שהמז"פ יבואו וישתלטו על הזירה. הוצאתי כפפות גומי חד פעמיות והתחלתי לפשפש בכיסיו של המנוח. יש דברים שאני חייבת לגלות בעצמי. יש הבדל בין לגלות מסמך בכיסו האחורי של המנוח לבין לקבל את המסמך ולדעת שהוא היה בכיסיו. אדם שנהג את עצמו לדעת במשך שלוש שנים חייב לשמר לידו את הכוח שהניע אותו להמשיך. אחרת הוא לא היה מחזיק מעמד. משהו נתן לו בכל פעם את האנרגיה להמשיך ולסבול את מצבו האומלל. זיכרון אינו חזק מספיק. זיכרונות דועכים והמוח משנה אותם על פי צרכיו על מנת לשרוד. אנשים נוהגים ליפות דברים קשים שעברו או לא לזכור אותם כלל. מה שחיפשתי היה בכיס הפנימי של המקטורן הממורטט שתלה על הגופה. הבד היה פעם משובח אבל סיבי הצמר החלו להתפורר בין אצבעותי.

היו אלה שתי תמונות שניכר בהן שהתבוננו בהן הרבה מאד פעמים. הצבע החל לדהות וסדקים החלו לפגום בנייר. התמונה הראשונה היתה פורטרט בגודל של עשר על חמש עשרה של אישה בשנות הארבעים המאוחרות. הצלם הצליח לתפוס בתמונה גם את יופיה וגם חלק מאישיותה. היא בדיוק הסבה את מבטה אל המצלמה והמצלמה תפסה אותה בהפתעה. היה לה מבט משועשע, של אישה הבטוחה בעצמה ולא חוששת שיפתיעו אותה, יחד עם זאת היה קרח במבטה. כאילו אומר אני שולטת בענינים ולא הם בי. חיפשתי את האהבה של צ'ארלי בתמונה, אבל לא הצלחתי למצוא אותה. האהבה, כמו הרבה דברים חשובים אחרים, היא כנראה בעיני המתבונן או שאי אפשר לראות אותה בשחור לבן. הכרתי אותה היטב מכל הפעמים שהופיעה ליד בעלה ובראיונות שנתנה לאחר העלמותו. היתה זו אמיליה קיצ'נר אישתו האחת והיחידה של ראש העיר הנערץ.

התמונה השניה היתה גדולה יותר וקופלה לשניים על מנת שניתן יהיה להכניס אותה לכיס המקטורן. פתחתי אותה בזהירות, נזהרת שהתמונה לא תקרע כליל לאורך הקיפול. גם בתמונה הזו נעשה שימוש רב. ברגע שבחנתי אותה – ידעתי! ידעתי, שזהו המניע  למסע ההרס העצמי של ראש העיר. ההבנה מילאה אותי כמו בהארה. הבנתי לפתע, כמו במכת חשמל, מה דחף אותו להעלם ולכלות את עצמו בנסיעה אין סופית עד לזרועותיו המנחמות של המוות. באותה השניה גם ידעתי למה לא הייתי צריכה לצאת היום מהבית. בד בבד עם המניעים של ראש העיר ידעתי שבאותו הרגע, בשבילי, הסתיימה תקופה. כמו מנוף של רכבת המסיט אותה למסילה אחרת. ברגע שהבטתי בתמונה השניה שונו חיי ללא שום אפשרות לחזרה.

התמונה הייתה תמונת שחור לבן. חלקים בתמונה איבדו מחדותם והגוונים הפכו לאפור מט, סימן שלא השאירו את נייר הצילום מספיק זמן במקבע (פיקסר). יחד עם זאת ניתן היה בקלות להבחין בנושא החשוב במרכז התמונה. למרות התאורה החלשה ולתנאים בהם היא צולמה, הצליח הצלם לתפוס את האנשים המצולמים ואת הקומפוזיציה המוצלחת ביותר מבחינתו והרת הגורל לגבי ראש העיר לשעבר. התמונה צולמה כנראה בחדר של בית מלון או מוטל. ניתן להבחין במיטת הקינג סייז במרכז החדר ובמטושטש בריהוט ובתמונות. רישומו של טפט אופייני בלט מבין הצללים. ברקע נשקפה דלת זכוכית גדולה ששיקפה את הנוכחים בחדר. הצלם נעזר בחוכמה בדלת הזכוכית על מנת לשקף פרטים שניסתרו מהעדשה. על המיטה, בגבה לצלם, ישבה אישה. גבה היה ערום ורק חלק מחלוק משי שחור היה תלוי מכתף אחת מסתיר את חזה הערום מן הצלם. ראשה היה מופנה כלפי הצלם. על פניה אותו מבט קרח הפעם ללא השעשוע והביטחון שהופגנו בתמונה הקודמת. לצידה נראה גוף גברי שרירי וכהה, אף הוא ערום למחצה. ישבנו הערום היה גלוי למצלמה, אבל שאר גופו היה מכוסה בסדין או שהוסתר על ידי האישה שבתמונה.

חומר הנפץ העיקרי הגיע מההשתקפות בדלת הזכוכית. ניתן היה לראות את ראשו הקרח קבור בין שדיה החשופים של האישה מבליט את הניגוד בין עורו לעורה הבהיר. התמונה הוגדלה מספיק בכדי שיהיה ניתן להבחין, מבלי שהגרעיניות תפגע באיכות המראה, בפניו המבוהלים והמתחבאים מאחורי שדיה של האישה. התמונה הייתה מאד מקצועית וגם הפיתוח שלה היה ברמה גבוהה. כנראה המהירות להשתמש בה מנעו את השהיה המספיקה במקבע. אבל כוונתם או כוונתו של מי שהשתמש בתמונה היה להשתמש בה פעם אחת. הוא לא צילם תמונה מתוך כוונה שתישאר לדורות הבאים. הבטתי בזהירות סביבי. צ'ארלי הכניס דגימות לשקית פלסטיק קטנה ועכשיו היה עסוק בלהכניסה לשקית נייר ולשרבט משהו עליה בכתב ידו העכבישי. הכנסתי את שתי התמונות במהירות לתוך חזייתי וכיפתרתי שנית את הכפתור בחולצה. ידעתי שיש רק מוצא אחד למימצאים שלי. אני חייבת להעלם, בדיוק כמו שראש העיר נעלם.

היה זה כבר לפנות ערב כשצילצלתי באינטרקום למטה. עד אתמול היה לי מפתח שפיספס את הראש של אריק במילימטרים. אחרי שהדיסקים פגעו בו והתרסקו, חיפשתי עוד משהו קשה להטיח בו. דלת הזכוכית נפתחה בזמזום ארוך, הוא אפילו לא שאל מי זה. עליתי בחששות במדרגות. אם הוא באמת אוהב אותך אז זה לא משנה, אמר לי האני השני שלי. האור במדרגות כבה והמשכתי את חצי הקומה הנותרת בחושך מושכת את צעדי, מתרכזת במדרגות ומדחיקה את מחשבותי.

 עמדתי להקיש בדלת כשהוא פתח אותה. אור השמש השוקעת הצליח לחדור לראשונה היום את מסך הערפיח והאיר אותו מאחור. מקנה לו הילה זהובה. עמדנו אחת מול השני, שותקים. לא יכולתי להבחין בפניו בעוד הוא ראה את שלי היטב. ברגע שהוא נגע בי המתח של כל היום התפרק בבת אחת, כמו מטען של חשמל סטטי, כאשר עדיין מבלי להוציא מילה הוא אסף אותי בזרועותיו. הרגשתי איך מערבולת תחושות סותרות מסחררת אותי, סוחפת את גופי. הקלה יחד עם חשש ופחד מתובלים במשיכה מינית חזקה, מרוסנים בדחף חזק להמלט. כל זוועות היום התנקזו בבת אחת לתחושת גופו העוטף אותי. לרגע הקשחתי את שרירי, כאילו פוחדת לאבד שליטה, אבל ברגע ששפתיו עטפו את שפתי הסרתי כל התנגדות, התמסרתי. כמה טוב להיזכר במקלטם הרך והנעים של השפתיים האלה. היו לו שפתיים שאפשר לעשות מהם קונפיטורה. הרגשתי בההתעוררת המינית של שנינו. תמיד נהגנו לחתום ריב סוער באהבה סוערת. הריב האחרון היה ממש הוריקן אם אפשר לקרוא לו ריב. אבל הפעם השולם יצטרך לחכות. בכוחות על אנושיים ניתקתי את עצמי ממנו מתנשמת בכבדות. הרגשתי איך כולי רטובה מזיעה למרות שהתקלחתי לפני שבאתי. נכנסתי פנימה לדירה וטרקתי את הדלת מאחורי ברגלי. המזוודות שעמדו אתמול בפרוזדור נותרו בשיממונם.

"אתה לא ארוז ?" שאלתי בפליאה.

"אני לא נוסע" אמר לי כקובע עובדה.

"מה זאת אומרת שאתה לא נוסע חמור מטופש שכמוך. חמש שנים חיכית לתפקיד הזה. את הנשמה של שנינו נתת בשבילו"

"הודעתי להם שאני מוותר"

"מה אתה ?" שאלתי לא מאמינה למשמע אוזני. זה היה תפקיד חלומותיו. עוד כשהיה ילד חלם להגיע לתפקיד הזה. כל הבחירות שבחר בחייו היו לקראת הרגע בו יקבל אותו. גם הפגישה הראשונה שלנו היתה כתוצאה מהעבודה הבלתי נלאית שלו לקבל את התפקיד הזה.

"אחרי שהלכת הייתי צריך להחליט. הבנתי שאני חייב לבחור בין תפקיד חיי לבי...ן, לבינך. הבנתי שבלעדייך אני לא מוכן לחיות ומרגע שהבנתי את זה כל השאר היה הרבה יותר קל. מה את עושה?"

"אורזת. עכשיו קח את הטלפון המחורבן, ותודיע לבוס המחורבן שלך שנתקפת בחוסר שפיות זמנית ואתה לוקח את התפקיד המחורבן. אנחנו טסים לשם עוד הערב"

"מה עוד הערב? מה זאת אומרת אנחנו ? מה עם העבודה שלך ?"

רק בגלל איך שהוא נשמע, אבוד ורוצה לרצות, ניגשתי אליו והטבעתי עוד נשיקה ארוכה על שפתיו. הוא ניצל את ההזדמנות הצמיד אותי אליו והכניס לי יד מתחת לחולצה חופן את שדי. ניתקתי ממנו שוב בניגוד לרצוני. "יאללה, טלפון, אורזים וטסים."

"אבל, הם כבר נתנו את התפקיד למישהו אחר."

"בלבולי ביצים, הם רוצים אותך ואותך הם יקבלו"

"ומה איתך? העבודה? למה שינית את דעתך?"

"התפטרתי היום"

"את מה? מה עשית? מה הצ'יף אמר על זה?  הוא לא יתן לך ללכת בקלות" הוא היה מבולבל לגמרי

"מה שהצ'יף לא ידע גם לא יכאיב לו כולל את דעתי עליו"

"מה זאת אומרת לא ידע ? התפטרת, או שלא התפטרת ?"

"התפטרתי, אבל חוץ ממך אף אחד לא יודע"

"תגידי נפלת על השכל ? מה זה השטויות האלה?"

"נפלתי לא רק על השכל, נפלתי עם כל הגוף והנשמה. נפלתי לזרועותיך. רק הייתי צריכה לקבל קצת פרופורציה והרצאה מפתיעה לגבי הכח הכי חזק בעולם"

הוא עמד שם מבולבל. לא מבין רבע ממה שאני אומרת. כל כך אהבתי אותו אז, הרבה יותר ממקודם. כאילו, האהבה, ברגע שהיא מגיעה להכרה והשלמה, היא מתחילה לפרוח ולשטוף אותך. כמו טיפטוף קטן שהופך לזרימה חלשה שמתגברת והופכת לשיטפון בלתי ניתן לעצירה.

"מה, מה זה הכח הכי חזק? על מה את מדברת בכלל ?"

"זה הכח שממנו תחטוף תיכף אם לא תעשה את שיחת הטלפון הזו" עניתי והנפתי את ידי באיום.