שורשים

שנים רבות עברו מאז נסעתי ליאלטה. למזלי, היו מי שדאג לתעד כמעט כל צד שלי שם – הוריי אומנם לא הגיעו לכמויות צילומים המינימאליות של הצעירים של היום (לפחות שלוש מאות תמונות לכל יום של הטיול), אך בכל זאת היו מצלמים יחסית לאחרים די הרבה (לפעמים היו מסיימים שני סרטים של שלושים תמונות במשך כל החופשה).

עכשיו, שבני היה צריך להכין עבודתו על שורשי המשפחה, הוא התיישב על הספה ודפדף באלבום עם תמונות שחור לבן קצת דהויות.

"אבא, כאן אני רואה גם אותך וגם אחיך וגם סבא וסבתא. מה זה, גם אצלכם היה ,סלפי? (selfy)"

ניגשתי אליו ודחפתי אותו קצת הצידה לקבל מקום ישיבה על הספה. הסתכלתי על התמונה וצחקתי: :סלפי? לא היו לנו טלפונים שיודעים לצלם".

"מה?!" בני כמעט קפץ למעלה, אך ידי עצרה אותו מלעשות כך.

"כן, לא היו טלפונים שמצלמים. גם לא היו טלפונים בלי חוטים". פניו של בני התעוותו בחוסר אימון מוחלט. אחר כך הם קיבלו הבעה של גועל והוא הוציא: "פוּוּוּ. איך חייתם? מסכנים."

חייכתי ודפדפתי בשקט באלבום. זיכרונות, שחשבתי שכבר שכחתי אותם, הציפו אותי והרגשתי שוב ילד.

"הנה כאן אני ביאלטה. זו עיר-קיט בחצי האי קרים. הגענו לשם באונייה וכאן בתמונה אתה רואה אותנו יושבים בכיכר המרכזית בזמן שאבא שלי הלך למצוא לנו חדר".
"מה חדר? כמה אתם הייתם?"

"שאלה טובה. היינו ארבעה. אבל ברוסיה באותן השנים, אפילו משפחה של שישה הייתה שוכרת רק חדר. היה קשה למצוא אפילו את זה."
"אז למה לא במלון?"

התחלתי לצחוק: "מלון? בטח! לו היינו תיירים מחו"ל, היינו יכולים למצוא מקום בלי קושי, אבל לאזרחי רוסיה הכניסה למלונות הייתה סגורה."

"מה זאת אומרת סגורה? מה, לא הרשו לכם להיכנס למלונות?"

"לא, לא, היה אפשר להיכנס, רק שהיו אומרים לנו שאין חדרים פנויים. ולא היה משנה מתי היינו באים – בשיא העונה או בשפל. תמיד לא היה מקום בשבילינו."

הבן משך בכתפיו, לא מעכל את מה שאמרתי, כל זה נשמע לו כאילו אני חייתי שנים לא יאומן רבות לפני כל הזמנים התרבותיים. ואז הוא סימן לי להמשיך את הסיפור שלי.

"בכל מקרה, האבא שלי הלך למצוא את חדר וחזר אחרי כשעתיים. הוא אמר שמצא משהו סביר, הרים את המזוודות והלכנו לראות את החדר.

לקחנו אוטובוס במשך כחצי שעה, ולאחר מכן הלכנו עוד עשר דקות והגענו לבניין בן שלוש קומות. החדר שלנו היה בקומה העליונה. השירותים היו בחצר."

"חכה רגע. האם אתה עושה צחוק ממני? מה זאת אומר שהשירותים היו בחצר? מה, זה היה לפני מאה שנה?"

"לא, אולי רק לפני שלושים שנה, אבל זו הייתה המציאות. אם רצית ללכת לשירותים, היית חייב לרדת לחצר. אני מתכוון, השירותים של כל דיירי הבית נמצאו בחצר הצמודה לבניין. זה מה שהיה. כמה נחמד שלא היינו שם בחורף, למרות שלדיירים לא היו שירותים אחרים בחורף, פשוט אם היה כפור, היה צריך להיות זהיר מאוד לא להקפיא את מה שלא צריך.

בכל מקרה, העפלנו לחדר. הוא היה יחסית גדול – שלושה על ארבעה מטרים. בפנים היו שתי מיטות, אך הורים צפו את זה והביאו מזרן מתנפח לאח שלי. בשבילי הייתה שמיכה שנפרסה על הרצפה.

ההורים היו רגילים לחדרים כאלה אבל אני לא הרגשתי כל כך טוב והחליטי ללכת לשירותים. שכחתי להביא איתי עיתון, אבל הייתי בר מזל למצוא בתוך התא על מסמר שתקעו בקיר כמה ריבועים של נייר."

"חכה רגע!" הבן היה כל כך נסער. כמעט מייד הבנתי מה הפריע לו, אבל אפשרתי לו להביע בעצמו את זה. "אני לא מבין משהו. בשביל מה עיתון? אני רואה בתמונה הזאת שהיית מאוד צעיר. מתי למדת לקרוא?"

הו! אתם! הדור צעיר! אתם כל כך מפונקים! אתם יכולים לחיות רק על המוכן. אתה באמת לא יודע מה היו יכולים לעשות עם עיתון בשירותים?"

"אהה. אני מבין." תמיד אמרתי שבן שלי היה בחור חכם. "אבל למה לא להשתמש בנייר טואלט?"

"נייר טואלט? באותן שנים לא ידעתי מה זה נייר טואלט. רוב הרוסים לא ידעו שיכול להיות נייר מיוחד בשביל המקום המיוחד שלהם. אני בטוח שהיו כמה שידעו ואפילו היו מוכנים לשלם כסף במקום להשתמש במוצר חינמי כעיתון יומי שחובה על כולם להיות מנוי אליו. אבל אנשים רגילים לא היו יכולים להיכנס לשירותים של המפלגה (שם היה אפשר לראות לא רק נייר טואלט שאף אחד לא ידע שקיים, אלא היה גם אפשר לראות מה אנשי המפלגה אכלו לפני שהגיעו לשם ואלו היו דברים שרוב הרוסים ידעו רק מאנציקלופדיה או מהספרי בישול מלפני המהפכה).

למעשה, האנשים הרגילים ממש אהבו להשתמש בעיתון, כי זו הייתה הדרך הבטוחה היחידה להראות מה אתה חושב על מנהיג כזה או אחר של המפלגה, שתמונתו הייתה מופיעה בעיתון, או להשתמש בצורה הנכונה בתיאורי המצב הכלכלי המעולה של המדינה...

ועכשיו, בבקשה תפסיק לשאול שאלות כל הזמן. אני מתחיל לשכוח את מה שאני רוצה לספר.
אהה. כן.

נכנסתי לשירותים, עשיתי מה שהייתי צריך (ושלא תשאל אותי, אגיד לך, כי ברוסיה עשו את זה באותה הצורה כמו שאתה עושה את זה היום) ולקחתי דף נייר.

בלי שום סיבה נראית לעין, הוא ברח מהיד שלי. רציתי להרים אותו, אבל לא אהבתי את הפנים שהיו מודפסים עליו. חוץ מזה, הנייר נפל לתוך האסלה (אני משתמש במילה אסלה, אולם זה היה רק ​​חור ברצפה).

אז לקחתי דף נוסף והשתמשתי בו כראוי. אחרי כן משכתי ידית הורדת המים. אבל הם לא רצו לרדת דרך האסלה והתחילו לגלוש החוצה.

אז ברחתי. מה אכפת לי? ואני לא אשם שיש סתימה בביוב. היא בוודאי נוצרה מעצמה – אולי ביוב פעם עבד עם רופא שיניים, כי הקלות שהוא יוצר סתימות מדהימה. בכל מקרה, החלטתי ל לקחת סיכון שאצטרך להסביר למישהו שאני חף מסתימות ורצתי הביתה.

בחזרה בחדר, ההורים אמרו לי להיכנס מתחת לשמיכה כי עוד זמן קצר בעלת הבית תנתק את החשמל בבית."

כאן הבן שלי, שניסה בכל הכוח להיות שקט עד עכשיו, לא הצליח בכך וקפץ:
"מה פתאום לנתק את החשמל? איך היא העזה?!"

"חה, חה. נסה לומר לה את זה. ומייד תמצא את עצמך ברחוב. זה הבית שלה והיא יכולה לחסוך ככל שהיא רוצה. (וזה לא משנה שעלות החשמל שאנחנו היינו יכולים "לבזבז" במשך חודש לא הייתה מגיע אפילו למחצית העלות של כיכר לחם.)

כן. כן. אל תשאל. אם היא רוצה לנתק את כל החשמל, לא היה לנו מה לעשות.

זה נכון שהחלטנו לחפש חדר אחר למחרת, אבל בינתיים, היה עלינו לקבל את המציאות. אנחנו לא היינו יכולים לישון ברחוב, לא?

טוב, אז אמשיך. כאשר החשכה ירדה על החדר, ניסיתי להירדם, אבל זה לא הלך טוב. אז אחרי כמה זמן, קמתי בשקט ויצאתי החוצה. הלכתי להכיר את העיר.

הגעתי לנמל עם ספינות טיולים וסירות. ניסיתי לעלות על ספינה, אבל היא הייתה רחוקה מדי כדי להגיע. התחלתי למשוך את החבל שלה, אבל הספינה לא זזה. אז ניגשתי לחבל של הסירה שאגנה על יד הספינה והתחלתי למשוך אותה אליי. היא התחילה להתקרב, אבל פתאום הגיע גל והסירה קפצה וחבל ברח מהיד שלי. הלולאה שהייתה בקצה של החבל שוחררה והסירה התחילה לסגת לתוך הים. צפיתי בהתרחקותה בעניין רב עד שהיא נעלמה בחשכה.

אז הלכתי הביתה. נכנסתי אל מתחת לשמיכה, התכסיתי בשקט הלילי, הרגשתי עייפות מתוקה אחרי עבודה מוצלחת מתפזרת בגופי ונרדמתי עד הבוקר.

למחרת מצאנו די מהר חדר אחר, יותר טוב וגם יותר קרוב לים ואחרי שהסתדרנו בו, הלכנו לחוף הקרוב. כמה שאהבתי שם – הייתי קופץ לתוך הגלים מנסה לשחות עליהם וגם צולל. ולאחר מכן כמה שהשתזפתי. אילו חיים!

אחר כך הלכנו לעיר. נכנסנו לחנות כלבו. אימא אמרה לי: "אולי אנחנו נוכל למצוא כאן רכבת חשמלית."
לא שמעתי היטב את מה שהיא אמרה ושאלתי אותה בקול רם:
"רכבת חשמלית?"

פתאום כל מי שהיו בחנות נהיו עצבניים והתחילו לרוץ לכל הכיוונים:
"שמעת? הם מוכרים רכבת חשמלית."
"איפה?"
"כמה יחידות נותנים למשפחה אחת?"
"אני צריך למהר אחרת כל הרכבות תימכרנה לפניי."

המון צפוף התעבה סביבנו ואני כמעט איבדתי את היד של האימא שלי.

כשיצאנו (ללא רכבת חשמלית או כל רכבת אחרת, כמובן), היא הסבירה לי:
"זה לא יפה לדבר בקול רם בציבור." ואז היא לחשה לאבא שלי, "במיוחד על דברים שכל כך קשה למצוא בחנויות."

בני הסתכל עלי בעיניים לא מבינות. הוא אפילו לא היה בטוח מה בעצם הוא לא מבין, לפחות כך הבנתי מהמבע של מי שהלך לאיבוד בתוך עצמו.

הבנתי שקצת רקע לא יפריע לו. "אתה מבין, באתם הזמנים בחנויות לא היו הרבה דברים טובים. פשוט כל הזמן היה חסר, למשל בגדים טובים, או צעצועים, או אוכל קצת מעל לבסיסי בלבד. לא שהדברים האלו היו חסרים בכלל, פשוט היו מביאים אותם בכמויות כה קטנות, שהיה מספיק רק למעט אנשים. למשל, הביאו מלפפונים טריים, אז מיד היה נוצר תור. מיד המוכרת הייתה אומרת שיש הקצבה של שלושה קילו לכל אחד. ככל שהסחורה הייתה הולכת ונגמרת, ההקצבה הייתה הולכת ופוחתת. לא פעם אמדתי בתור כדי לקבל רק מלפפון אחד כי באותו הרגע זו הייתה ההקצבה. אבל גם מזה הייתי מרוצה כי הייתי יכול לעמוד בתור שעה ולבסוף הדברים היו נגמרים לפניי.

כאשר הייתה הולך ברחוב וראית איזה תור, קודם היית נעמד אחרון בו, ורק אחר כך היית מנסה להבין מה מוכרים. לא פעם קרה שהוריי היו חוזרים מהעיר אחרי שקנו במקרה משהו בתור ארוך והיו מגלים מה בעצם קנו רק בבית. אלו היו יכולים להיות ספרים מעניינים או בננות, אולי תפוזים ואולי נעליים מחו"ל. כל אלו היו נדירים ואנשים ידעו שכדי לקנות אותם, חייבים לעמוד בתור.

פעם הפלגנו לחוף אחר. פתאום ראיתי דגים בים. צעקתי:
"אימא, תסתכלי על הדגים האלה!"
והתכופפתי כדי לתפוס אותם בשביל להראות לאימא שלי ...

אחרי שהוציאו אותי ממים והביאו אותי הביתה, הייתי במיטה במשך שלושה ימים ותמיד מישהו היה נשאר איתי, לא כל כך כדי לטפל בי, כמו שבגלל שהוריי פחדו לעזוב אותי לבד.

זה הספיק לי ובשאר הזמן ביאלטה הייתי ילד טוב."

"בטוח?" בני יכול להיות כזה ספקן לפעמים.

"כמובן. זה שהלכתי לאיבוד לא יותר מארבעה או שבעה פעמים, הרי זה אומר שהתנהגתי בסדר. בדיוק כמו שאתה התנהגת היטב, כאשר אנו חיפשנו אותך כמעט בכל בזאר או חנות גדולה כאשר טיילנו בתאילנד."